צהר לחקיקה: מדוע היהדות לא אוהבת "תספורות"

בשנים האחרונות האנושות מתמודדת עם אתגר חדש – "עומס מידע". אם לפני כמה שנים היה מחסור במידע זמין, הרי שהיום אנחנו נמצאים בקיצון השני – אנחנו מוצפים. מחקרים שונים מראים כי ב-30 השנים האחרונות ייצר המין האנושי יותר מידע מאשר ב-5,000 השנים הקודמות.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• הרב עמאר: רעידת האדמה - בשל משבר הגיוס
• חרדים בשירות אזרחי: "הצבא לא מתאים לנו"
• צפו: ספור אהבה וחתונה על כיסא גלגלים    
  

באופן פרדוקסלי, עומס המידע הביא לכך שכיום אנו יודעים ומסוגלים לדעת על המערכות המשפיעות עלינו ועל כספנו הרבה פחות מבעבר, ונתקיימו בנו דברי החכמה של שלמה המלך: "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח). דוגמה לכך היא חוסר היכולת של האדם הפשוט לדעת ולהבין כיצד מושקע כספו בחברות ציבוריות, אשר בהן מושקעים סכומי עתק של כספי ציבור.

מי רוצה תספורת?

במצב שנוצר, המדינה נדרשת להגן על הציבור באמצעות מינוי מומחים בתחומי הידע הנדרשים, כאשר תפקידם לדאוג לאינטרס של הציבור שהשקיע את כספו בחברות הציבוריות. במיוחד בולט הצורך להגן על הציבור מפני הסכמים המכונים "תספורות", שמשמעותם הצעה של בעל השליטה בחברה ציבורית לקצץ עשרות אחוזים מהיקף החוב אשר חייבים לחברה בעלי הון ("טייקונים").

הראשונים להיפגע מההסדרים הללו הם ציבור החוסכים אשר השקיע מכספם בחברות אלה, ושכספם מנוהל על ידיהן, מבלי שמישהו ידאג לאינטרס של הם. בכך החברות הציבוריות מועלות באמון הציבור ומאפשרות לטייקונים לגלגל את חובותיהם על גבם של החוסכים, שמפסידים את מיטב כספם. מעבר לכך, הסדרים אלו מעודדים פרקטיקות השקעה שאינן זהירות, ויוצרים תרבות פיננסית שבה חוסר פירעון חובות אינו חזון נפרץ.

מצב זה נוגד את רוח ההלכה היהודית אשר ראתה חובה מוסרית שאדם או גוף שלווה כספים יעמוד בדיבורו וידאג לפריעת החוב בזמנו, וכלשון התלמוד: "פריעת בעל חוב - מצווה" (כתובות פו ע"א). ובספר תהלים (לז, כא) נכתב: "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם…", כלומר אדם הלווה כספים ואינו דואג להשיבם, מכונה "רשע".

מטרת הצעת חוק החברות (תיקון – הסדר נושים בפיקוח בית המשפט), התשע"ב–2011, שאושרה לאחרונה בכנסת, היא להתמודד עם בעיה מוסרית וכלכלית זו. על-פי הצעת החוק, כאשר מוצע הסדר "תספורת" החורג מגובה עשרה אחוזים מהחוב, יפקח בית המשפט על ניהול ההסדר של החברה הציבורית באמצעות מינוי בעל תפקיד שייצג את ציבור המשקיעים בגיבוש הסדרים מעין אלו.

מודל דומה קיים במשפט העברי: לפי ההלכה היהודית, מוטלת על החברה חובה להתערב בניהול נכסי יתומים, כאשר היא רואה שהאפוטרופוסים שמונו לכך אינם עושים את מלאכתם נאמנה, אלא דואגים לאינטרסים אישיים. בכך בא לידי ביטוי תפקידה של החברה להגן על אלה שאינם מסוגלים להגן על ענייניהם בכוחות עצמם (שולחן ערוך, חושן משפט רצ, ה-ו). נראה כי בעידן עומס המידע כולנו דומים ליתומים, כאשר לאדם הממוצע אין ולא יכול להיות שמץ של מושג, כיצד מושקע כספו ואם הוא מנוהל באופן אחראי.

הצעת החוק נאמורה גם תפעל להגברת השוויון בחברה. במצב הנוכחי, מתן הקלות בהשבת חובות מיטיבה במיוחד עם בעלי ההון, ובכך נוגדת לא רק את ערך השוויון, שהוא מיסודותיה של מדינה דמוקרטית, אלא גם את הציווי היהודי, האוסר להפלות לטובה אדם בעל ממון: "וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל (= עשיר), בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ!" (ויקרא יט, טו).

הנחה לא מוסרית 

אמנם התומכים בהסדרי ה"תספורות" אלה טוענים כי ויתורים לבעלי הון הם מוצדקים, משום שחוסנה של החברה תלוי במידה מסוימת ביציבות הכלכלית

של טייקונים אלו - אך לפי היהדות, טענה מעין זו אינה מוצדקת ואינה מוסרית.

ההלכה היהודית קבעה שאין לוותר לאדם על חובותיו כלפי הציבור, גם אם עם ישראל כולו זקוק לו, וכלשון חז"ל: "ואפילו כל ישראל צריכין לו" (משנה, מכות ב, ז). יותר מכך, גם במצבים שבהם בסמכותה של המדינה לפגוע ברכושו של הפרט לצורכי הכלל, עדיין מוטלת עליה החובה לפצות את הנפגעים הפרטיים ממהלך זה (רמב"ם, הלכות מלכים ד, ו). משום כך, אין לאפשר מִקסום רווחים מאקרו-כלכלי כאשר המחיר הישיר של המהלך הוא פגיעה בלתי הפיכה בזכויות ובכספים ממשיים של בעלי חוב פרטיים.

מינוי נאמן מטעם בית המשפט, שיוודא שהאינטרס של הציבור יישמר, ולא רק האינטרס של בעלי ההון, הוא מעשה ראוי למדינה דמוקרטית, מודרנית ויהודית.