"שם פרטי": בין הקולנוע לתיאטרון, נשארים בסלון
אחרי המחזה המצליח, מגיע העיבוד הקולנועי - שנשאר נאמן למקור וללוקיישן: סלון ביתי שהופך לזירה של דרמה חברתית. מי שמחפש בידור תיאטרלי צרפתי יהנה מהתוצאה
הציפוי הדק של מערכות יחסים ושל זהויות נסדק בפארסה הצרפתית "שם פרטי" ("Le Prénom"). השאננות של אופן ניהול היחסים עם קרובי משפחה וחברים ותיקים, הופכת תוך זמן קצר לשרשרת עימותים וגילויים מפתיעים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
האם העלילה משקפת רגע של שינוי מהותי ביחסי הדמויות, או סוג של שעשוע קליל שהצופים מוזמנים להיות חלק ממנו? האם יש כאן ניסוח חד, שלא לומר ביקורתי, של מנטאליות תרבותית, או שזהו רק בידור בורגני?
"שם פרטי" מבוסס על מחזה מצליח של מתייה דלארפור ואלכסנדר זה לה פאטאלייר, שכתבו את התסריט וביימו את הגרסה הקולנועית (המחזה עלה גם בישראל בתיאטרון בית לסין, וזכה לשבחי הביקורת).
השחקנים של המחזה המקורי (למעט הדמות המגולמת על-ידי צ'רלס ברלין) מופיעים גם בגרסה הקולנועית, והדבר ניכר במיומנות שבה הם מגלמים את הדמויות. מרביתו המוחלטת של הסרט לא רק תואמת את המחזה, אלא נותרת - כמוהו - ממוקמת בסלון ביתי, במהלך ערב אחד שבו הדמויות נפגשות.
סיקוונס הפתיחה נותן את הרקע לדמויות בשורה של מונטאז'ים המציגים אותם, בליווי טון אירוני של המספר שיתגלה כוינסנט (הזמר/שחקן פטריק ברואל) - אחת הדמויות המרכזיות בעלילה. פתיחה זו משתמשת באמצעים קולנועים שהסרט לא ישוב להשתמש בהם (אם כי ישנו אפילוג שצפוי להפתיע את אלו המכירים את ההצגה). הפתיחה, בהשראת סגנונו המלאכותי במופגן של ז'אן פייר ז'אנה ("אמלי"), מתחלפת תוך דקות ספורות בעבודה קולנועית קורקטית.
התוצאה אולי שנונה ומשעשעת בזכות הטקסט והמשחק המיומן, אך היא בוודאי קרובה יותר לתיאטרון מצולם מאשר לסרט קולנוע. לגבי התכנים של המחזה עצמו - מידת ההנאה והעניין בחילופי הדברים יכולה להשתנות באופן ניכר בין הצופים שיגלו עניין בדינמיקה בין הדמויות, ואלו שיחושו עצמם לכודים בסלון ביתי. בהתאם לכך, התפניות העלילתיות והתגובות של הדמויות למתרחש יכולת להיות משעשעות, או לוקות באופן מהותי באמינותן.
פולנסקי בניחוח צרפתי מעודן
השם הפרטי שבכותרת הוא שמו של הצאצא העומד להיוולד לוינסנט (ברואל), איש נדל"ן, המתארח בביתה של אחותו אליזבת (ולרי בן גיגי). לוינסנט יש רעיון מאוד מקורי ומאוד קיצוני לשם התינוק. הצגת השם הנבחר מעלה את השאלה האם הוא רציני, או שזו פרובוקציה שמטרתה לזעזע את האחות, מורת בית ספר במקצועה, ואת בעלה פייר (ברלין), פרופסור מהסורבון.
ברור לאיזה צד של המפה הפוליטית משתייכת כל אחת מהדמויות, ולכן הוויכוח חושף בהדרגה מרחב תרבותי של זהויות וערכים המיוצג על-ידי בחירת שמות. דמות נוספת המשתתפת בויכוח היא זו של קלוד (גיום דה טונקדק), חברה הקרוב והוותיק של אליזבת ונגן טרומבון במקצועו. בהמשך תצטרף לחבורה גם אנה (ג'ודית אל זיין), חברתו ההרה של וינסנט.
הויכוח על השם, שתופס את חלקו הראשון של הסרט, מוביל לסדרת עימותים וגילויים נוספים של הדמויות. בראשם נמצאת ההנחה המשותפת של הנוכחים לגבי זהותו המינית של קלוד, והאופן הלא צפוי והטעון שבו מתברר לנוכחים כי הם לא מכירים היטב את מי שאמור להיות חברם מילדות. לא אמין במיוחד, אך בהחלט תורם להתפתחות הפארסה.
אין זו הפעם הראשונה שבה מחזה צרפתי מועלה מחדש כסרט קולנוע, ובכל זאת קשה שלא להשוות את "שם פרטי" ל"אלוהי הקטל" של רומן פולנסקי, שעלה על המסכים לפני חודשים אחדים. בשני הסרטים מרחב הסלון הביתי הוא הזירה שבה נעות דמויות מנינוחות בורגנית לעימות. מבחינה קולנועית יש יתרון ברור לסרטו של פולנסקי. כבמאי מיומן בטריטוריות סגורות, הוא מבצע המרה
מוצלחת יותר של המרחב מתיאטרלי ל"קולנועי". העמדת המצלמה, בכל שלב בהתפתחות הסיטואציה, מורכבת ומעניינת (גם אם אין זה פולנסקי בשיאו), וזאת לעומת הממד הפונקציונלי יותר שיש לבחירות אלו בסרט הנוכחי.
"אלוהי הקטל" ("Le Dieu du carnage"), כפי שניכר משמו המטריד, מחצין את יומרתו להפוך את הסיטואציה למשל חברתי-תרבותי. "שם פרטי", לעומת זאת, אינו נע באותה צורה ישירה לעבר נקודת השבר המשקפת את מטרתו הביקורתית, והוא בעל אופי מעגלי ומפויס יותר. אבחנות לגבי ערכים חברתיים ופוליטיים נמצאות ברקע של הדברים הנאמרים, אבל האג'נדה הביקורתית היא משנית לשעשוע של הצופים. כל זה יכול להיות מהנה או מייגע - תלוי במידת המשיכה של הצופים לסוג בידור תיאטרלי-צרפתי זה.
