"ציוניותו אומנותו" זה הטריק החדש

הדעת האנושית בחום יולי אוגוסט קצרה להחריד. בעקבותיה יוצאים ילדים אזוקים לרחובה של עיר הקודש, כשמנגד יוצאים פראיירי תל אביב למפגני נגד. הארץ כולה נחלקת לשניים: האם אתה יוצא לכיכר השבת, או לכיכר רבין? אדוני האזרח, בחר צד, נא לא לעמוד באמצע בבקשה.

•  אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!

  
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• השקט שנשבר: החרדים מדברים על תקיפות מיניות
• רציתם חרדים בצבא? תחשבו שוב/ דעה
• סליחה ילד, הקייטנה הזו לא בשבילך
  

ככל שעולות המעלות, מתפוגגות איתם במקביל היכולות הבסיסיות לייצר כאן מורכבות. אפשרות לקיומו של ספקטרום תפיסות רחב.

לכן היה זה רק עניין של זמן עד שהטרנד החדש יגיע גם לספר החוקים של מדינת ישראל. במחטף שעוד ידובר בו רבות, אנשי הבית היהודי-מפד"ל בדימוס (יש עוד כמה התפלגויות בדרך, אבל הפסקתי לעקוב), הצליחו להפריד את מעמדם של הישיבות הגבוהות הדתיות-לאומיות מאלה החרדיות.

כן, בשתיהן לומדים תורה. בשתיהן המטרה היא להתנדנד על "סטנדר" תוך צלילת עומק לעולמם של "אביי ורבא", ואף-על-פי-כן, חלילה שנתבלבל - שורת הדין ביניהם שונה. מאחר שיש להם כיפה סרוגה, כלומר הם ציונים, וכנראה כל נדנוד ונדנוד שלהם מלא מחשבה על הציונות, מנהיגה והוגיה - הדבר מספיק כדי לאפשר להם לקבל "מעמד מיוחד" לעומת מקביליהם החרדים. וכמובן שהטקסטורה של הכיפה גם משפיעה על התקציב.

יוזם החוק, ח"כ זבולון אורלב, טרח והסביר שהצעת החוק, שאושרה בוועדת השרים, נועדה להגן על בחורי הישיבות הדתיים-לאומיים מפני הסערה הפוליטית של "חוק טל". אבל ממה בדיוק הוא אמור להגן עליהם, משירות בצה"ל?

מיהו ציוני?

למעשה, הצעת החוק כולה נועדה לעגן בתודעה את התפיסה השגויה לפיה מי שציוני משרת, ומי שלא - לא. לכאורה, כל אזרח ישראלי, יהודי ושאינו יהודי, מתכנן את שירותו או אי-שירותו למדינה ביחס ישיר לדעתו על הקונגרס בבזל - אלא שהמציאות, כדרכה, מוכיחה לנו אחרת.

רובם המוחלט של המשרתים מהמגזר החרדי, בעבר ובהווה, אינם ציונים. למעשה, החיה הציונית עם הכיפה השחורה נדירה כל-כך, שלמעשה היא מעין "זן לשימור". החרדים המשרתים הם מן הסתם בוגרי ישיבות חרדיות לא-ציוניות, אלו שנפגעות מהחוק החדש והתמוה. אם תשאלו אותם, הם יספרו לכם כי הם אינם מגדירים את עצמם כציונים. בטח לא במובן החילוני-מודרני של המילה. הם אוהבים את עם ישראל וציון ורוצים לסייע להם בכל דרך. הם גם חושבים שצריך להיות "שוויון בנטל". אבל ראה זה פלא, הם לא מעריצים את נורדאו או אחד העם.

מן הצד השני, קיימת מגמה בקרב ישיבות מסוימות שמוגדרות במובהק כישיבות דתיות-לאומיות, של דחיית שירות על בסיס "תורתו אומנותו" - ולא לשנה או שנתיים. קיימים בנמצא אף אברכי כולל "דתיים לאומיים", חלקם גם לא עשו הפסקת שירות כלשהי, והם עם כיפה סרוגה לראשם. גם הם בטוחים, בדיוק כמו מקביליהם החרדים, שהם מבצעים בלימודם שירות לאומי חיוני, אפילו ציוני.

החוק החדש יאפשר להם להמשיך לעשות זאת בשקט, בתוך המוסדות שהוחרגו, כי לא רק "תורתם אומנותם" אלא גם ציוניותם. וזה, מתברר, מספיק בשביל לקבל "פטור", בעיצומו של דיון ציבורי נוקב בעניין.

הרצל הוא לא קריטריון

מלבד העובדה שאפליה חוקית על בסיס השקפת עולם היא מגוחכת, במקרה הטוב, ונוגדת כל חוק יסוד אפשרי במדינה דמוקרטית, במקרה הרע, היא לא מאפשרת לכל מי שיש לו דעות שונות לבטא אותן, ועם זאת

לתרום את חלקו לחברה. וכן, גם אם אתה לא ציוני אתה יכול וצריך לשרת.

אולי הגיע הזמן להפסיק לדבר על ישיבות או מגזרים ולהתחיל לדבר על אנשים? כל אחד מאזרחי המדינה אחראי באופן אישי וישיר כפרט, על שירותו או אי-שירותו. לא צבע הכיפה שעל ראשו ובטח לא דעתו המדינית על מפעל הציונות היא "תנאי מקדים" לעניין זה.

"המעשה הוא העיקר", ולא הדעה, כך אמרו חז"ל, כך אומרת אני - אנטי ציונית, שבנהּ, בעזרת ה', ישרת בצבא, בדיוק כמו אביו. המעשה, השיתוף, הסולידריות, היא הגורם המכריע. והרצל? הרבה פחות.