תשעה באב: בי"ת זה בית המקדש
יום החורבן נצבע בשנה שעברה בגוונים עזים של חשבון נפש ציבורי. אותן בעיות שמוטטו את הקיום המדיני של היהודים לפני 2,000 שנה, מאיימות לפורר אותנו גם היום. אז כל עוד אין בית מקדש, לפחות שייבנה איזה אוהל בתל אביב. במהרה בימינו, אמן
עוד בערוץ היהדות - קראו:
תחושת הגעגוע היכתה בי באופן בלתי צפוי, דרך לוח השנה. השנה שעברה הייתה מהפכנית מבחינת תשעה באב - לראשונה מזה שנות דור, הוא נפל באמצע משהו. בדרך כלל הוא נופל באמצע כלום – עמך בית ישראל שוכבים פרקדן על שפת הים, או מתכנסים בקניונים הממוזגים. יצאנו לחופשה, נשוב עם הירידה הראשונה בטמפרטורות.
אבל קיץ 2011 היה סיפור אחר לגמרי: תשעה באב הגיע לישראל, ומצא את עצמו באמצע הפגנת ענק. השקט של עונת המלפפונים הלאומית הפך להמולה סואנת. אפשר היה להעלות על הדעת שהעם יהיה עסוק מכדי להתעסק עכשיו בבית המקדש; הוא באמצע מאבק סביב הבית שהוא מתגורר בו בשכירות, אבל רבים ממארגני המחאה דווקא עשו כבוד לתשעה באב. המדרכה ברוטשילד מעולם לא נתקלה בכל כך הרבה אנשים שאומרים קינות. מגילת איכה לא ידעה כזו פופולריות זה כמה עשורים.
הצום עצמו קצת פחות תפס. קל יותר לדבר על תשעה באב, מאשר להתענות בו באופן ממשי, אבל לפחות אנשים שמו לב שיש בכלל צום. תשעה באב של השנה שעברה זכה ליחס הולם, אם כי מסוים מאוד: הוא תיפקד כיום של צדק חברתי.
אז למה הם לא צמו?
יום החורבן נצבע בשנה שעברה בגוונים עזים של חשבון נפש ציבורי וקריאה לתיקון. לא היה זה יום של ציפייה למשיח,
או של כמיהה להחזרת השכינה לציון. המסורת היהודית שמה במרכז היום את חסרונו של בית המקדש – אבל המחאה החברתית דחקה אותו קצת הצידה.
לעומת זאת, אי-אפשר לומר שהפרצוף החדש של תשעה באב היה זר לו. פערי המעמדות משחקים תפקיד מרכזי באגדות חז"ל על החורבן. הקריאה למנהיגי העם לעשות צדק, חקוקה בהפטרת השבת שלפני תשעה באב. "שנאת החינם" שבגינה חרבה ירושלים כוללת לא-מעט תופעות שהמחאה ביקשה לעצור. זה לא היה ניצול ציני של תאריך יהודי; זאת הייתה התחברות לאחד התכנים המרכזיים של התאריך הזה.
לא רק הבטן המקרקרת מפריעה לאנשים לצום בתשעה באב. יש אנשים שהיו מוכנים להפסיק לאכול למשך יום אחד, אילו רק היה ברור להם בשביל מה. דף מסוים בספר ההיסטוריה, טראגי ככל שיהיה, אינו מהווה סיבה לסבל משך יממה. אבל כשקולטים שיש קשר הדוק בין חורבן הבית ובין הקריאה לצדק חברתי – פתאום הצום הופך להיות רלוונטי. כשחושבים על זה, ובודקים מה קרה שם בירושלים של שנת 70 לספירה, מגלים שההיסטוריה פחות או יותר חוזרת.
געגועיי לאוהל שלא הקמתי
אותן בעיות שמוטטו אז את הקיום המדיני של היהודים בארץ ישראל, מאיימות לפורר אותנו גם היום. גם אנחנו יכולים להגיע לחברה שסועה, מחולקת למעמדות, מלאה באנוכיות ובחוסר צדק, כפי שהיה בסוף ימי בית שני. לא צריך להאמין בעונשים משמיים כדי להבין מה גרם לחורבן. מבט רציונלי לחלוטין יכול לקלוט כיצד הובילו הסדקים בחברה להתרסקותה האיטית.
ההתרסקות הזאת גרמה לעם היהודי לאבד את השלטון העצמאי, להתפזר בעולם, ולהישאר במצב הזה שני אלפים עד לא מזמן. עכשיו כשחזרנו להתקיים כחברה עצמאית, אנחנו שוב נתקלים בבעיות דומות. אפשר למצוא את ההבדלים בין אז להיום, ובכל זאת, המכנים המשותפים בולטים וזועקים יותר. השנאה, הניכור, העוולות, האדישות, מכל אלו עולה דז'ה-וו חזק.
ההכרה ברלוונטיות של תשעה באב הייתה משמעותית לא רק להרבה חילונים שגילו אותו מחדש, אלא גם לחלק מהדתיים שלא תמיד זכרו את הצד הזה שלו. אובדן בית המקדש הוא חלק משמעותי בסיפור החורבן, אולי המשמעותי ביותר, אבל קורה ששמים בצד את הגורמים שהוליכו אליו. השידוך דאשתקד בין האוהלים בתל אביב ובין הבית החרב בירושלים, הזכיר גם למתאבלים הקבועים את המציאות שהייתה לפני האבל, ושמתעוררת כיום מתחת לאף.
אבל הסיפור הגדול של הקיץ שעבר לא הצליח לשכפל את עצמו. סרט ההמשך נכשל עוד לפני שיצא לאקרנים. תשעה באב צפוי לחזור למעמדו כעוד יום חסר משמעות לחברה הישראלית, ואני – אף שמעולם לא נמניתי על חסידיהם של דפני ושמולי – אמצא את עצמי מתפלל שכל עוד לא נבנה המקדש, שייבנה איזה אוהל אחד בתל אביב. במהרה בימינו.
לפנייה לכתב/ת 
