תשעה באב והשואה - מה מהם ייזכר?

לפני כשבועיים בא לעולם עיתון ישראלי חדש בעברית ושמו "שפיץ". אל תרגישו לא מעודכנים אם לא יצא לכם לשים עליו יד, וגם חבל שתנסו לעשות עליו מנוי, כי לא תצליחו. אלא אם כן אתם גרים בברלין. "שפיץ" הוא עיתונם הטרי של כ-20 אלף הישראלים תושבי בירת גרמניה. מה יש בגיליונו הראשון של העיתון? 16 עמודים ובהם מיפוי הפעילות התרבותית הישראלית בעיר - חוגי ילדים בעברית, ספרייה בהתהוות, אירועי תרבות שונים, תוכנית רדיו רבת מאזינים, דף פייסבוק תוסס ותכניות של תנועות נוער ישראליות לפעילות עם הנוער.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• העדה החרדית: חרם על מחנה יהודה בגלל פסטיבל
• הסערה הבאה: סרט על דתייה שנשואה להומו
• רב אלישיב אחד - 1,400 צאצאים   
  

בשבוע שבו יצא לאור "שפיץ" בברלין, קיבלה ממשלת ישראל החלטה שלפיה חברת BMW הגרמנית היא זו שתזכה לארח במושבי העור של מכוניותיה את ישבני שרי ממשלת ישראל בשנים הקרובות. ההחלטה עברה בציבוריות הישראלית בשקט ובנימוס יקיִים מעוררי התפעלות.

לפני כמה ימים שמעתי על מישהי, בת למשפחה דתית-לאומית שעברתה את שמה לפני שנים רבות, אבל כעת כשהפכה לחרדית החליטה לחזור לשם המשפחה הלועזי. ניחשתם נכון, מדובר בשם משפחה בעל צליל גרמני מובהק. הסיבה: השם הוותיק והגרמני יעלה את מניותיה בתחום השידוכים.

מיישרים קו של אבל

אמת, לא תמיד נכון וראוי לקחת שלושה אירועים שבהחלט אינם קשורים זה לזה וליצור מהם תיאוריה, אבל נדמה לי שבעניין הגרמני אפשר להסיק איזו מסקנה כלל ישראלית, והיא שאולי לא סלחנו לגרמנים, אבל אנחנו בהחלט מאמינים שיש גרמניה אחרת. כל-כך רוצים להאמין, ממש נאחזים באמונה הזו, עד שאנחנו הופכים את תקופת הרייך השלישי לאפיזודה משונה וגרוטסקית, מעין חריג היסטורי שצריך לדלג מעליו בדרך ל-BMW החדשה או לדירה המשופצת בפרידריכסהיין–קרויצברג. לא חלפו 70 שנים מאז השמיד קנצלר גרמניה שישה מיליון יהודים, ויש לנו קהילה יהודית–ישראלית תוססת בברלין, שאפילו יש לה עיתון. עוד לא 70 שנים. בהיסטוריה זה לא נחשב אפילו פסיק.

תשעה באב הוא מהרבה בחינות יום שתקוע כמו עצם בגרון. אמצע הקיץ, כולם בבילויים - ואתה מצוּוה להתאבל. כולם קונים בדיוטי פרי - ואתה יושב על שרפרף הפוך בבית הכנסת החצי-מואר וקורא קינות בשפה לא מובנת. כולם משתחררים ונופשים - ואתה מגדל זקן. וצם. 25 שעות של צום, ביום שתמיד יוצא הכי חם בשנה, וגם אחד הארוכים שבהם.

ובכל זאת, בחברה הדתית לכל גווניה, ביום הזה כולם מיישרים קו בתשעה באב. אף אחד לא עושה לעצמו הנחות, אף אחד לא פותח קבוצה בפייסבוק שתתיר באותו יום שתיית מים אחרי הצהריים. אין מי שמחפש תחמונים או טריקים. צמים, מתענים, יושבים על שרפרף הפוך, וזוכרים. זוכרים את נבוכדנצאר מלך בבל שאחראי לחורבן הבית הראשון. 2,598 שנים חלפו מאז, ושמם של נבוכנדצר ובבל לא מפסיקים לרגע להיות סמל של רשע. זוכרים גם את טיטוס הרומאי שהחריב את בית המקדש השני. 1942 שנים חלפו מאז, ומי מאתנו לא שמע על טיטוס וממלכת רומי הידועים לשמצה.

מי כאן אבל?

ההשוואה בין גרמניה, בבל ורומא אינה מושלמת, כמובן. הזמנים משתנים, הזיכרון אחר, וכמעט אף אחד מהחלקים במשוואה מקבל נסיבות ופרמטרים אחרים. ועדיין, יש משהו שכנראה עובד נכון בצורת הזיכרון והאבל בדת היהודית. בצום, בהתכנסות האקטיבית בבית הכנסת, בשרפרפים ההפוכים, בעמעום האורות.

לא סתם אוהבים לספר אצלנו את הסיפור על נפוליאון, שהגיע לבית כנסת בעיירה קטנה וראה יהודים בוכים. כששאל מה קרה, נענה שבית המקדש של היהודים נחרב. הוא התעניין מתי בדיוק הדבר קרה ואיך יכול להיות שאף אחד לא סיפר לו על כך, וכששמע שהבכי הוא על בניין שנחרב לפני

יותר מ-2,000 שנה, אמר: "עם שיכול להתאבל כך על מקדש למשך זמן כה ארוך - יזכה לגאולה". אז יכול להיות שהסיפור הזה הוא אגדה אורבנית ותו לא, אבל כנסו לכל בית כנסת במוצאי השבת הקרובה ותראו אנשים אבלים. באמת אבלים.

גם ביום השואה אנחנו אבלים, כמובן. אבל כנראה שמשהו בסגנון ובפורמט האבל הישראלי מצליח להיות סלקטיבי, קורץ, פוסח על שתי הסעיפים. יכול להיות שזהו פורמט ההתמודדות הנכון לכאן ולעכשיו. יכול להיות שזו הדרך הנכונה לזכור את הקורבנות, בהפגנת חיים באמצעות נסיעה בכביש 1 ב-BMW ובהוצאת עיתון ישראלי בברלין. ובכל זאת, יש משהו בתשעה באב שעושה את העבודה הרבה יותר טוב, ולאורך דורות.

לאף אחד אין מושג מה נזכור כעם בעוד 2,500 שנה. אם הייתי חייב, כנראה שהייתי מהמר על נבוכדנצאר וטיטוס, קצת פחות על היטלר ומנגלה.

• הטור של אריאל שנבל יופיע במגזין מוצש, מבית מקור ראשון