זהו טור על משמעות החיים. תעזו לקרוא?

משה מבקש שהות

פרשת השבוע "ואתחנן" נפתחת בתחינת משה לאלוהים. משה מבקש לזכות להיכנס לארץ ישראל ולא למות במדבר (דברים פרק ג כג-כה): "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן".

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת ואתחנן
• אפרת דאום: לחיות עם חנוך זו מתנה
• ט"ו באב: חג האהבה? נסו חג האונס/ הדר גלרון  
  

יש מדרשים המדברים על כך שתחינתו של משה היא מאבק במותו באשר הוא. לדידם, משה חשב שהוא טוב וראוי לכל שכר, ואילו המוות הוא עונש. אולם נדמה לי שתוכן הפסוקים שלפנינו לא מרמז על כך. משה לא מבקש שלא למות בכלל, הוא מבקש עדיין לא למות, וזה הבדל עצום.

חיים מכווני מטרה

החיים שמשה מתאר הם חיים מכווני מטרה, יש להם התחלה, אמצע וסוף. משה פותח ואומר לאלוהים: "אתה החילות להראות את עבדך..." ועל כן הוא מבקש לזכות ולראות גם את סיומה של הדרך: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".

חייו של משה, מלידתו הפלאית ועד למותו האגדי, כוונו לתפקידו כמנהיג שיוציא את בני ישראל ממצרים וייקח אותם אל ארץ ישראל, משה קיבל על עצמו את המשימה והוא רוצה לסיים אותה. משה מבקש שהות ולא חיי נצח.

הדת היהודית היא דת ממוקדת משימה

בספרות חז"ל מקובל לתאר את החיים כמשימה שיש לצלוח, כמו עבודה. כך, בשתי משניות צמודות, מתאר רבי טרפון (חכם מתקופת יבנה) את המשימה האנושית (אבות ב' יד-טו): "רבי טרפון אומר: היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". אנחנו, בני האדם, פועלים. אלוהים הוא בעל הבית, והחיים הם המפעל או השדה שיש לחרוש.

כבר שנים רבות שאני לא שומרת הלכה, ובוודאי לא מאמינה באופן פשטני בשכר ועונש אלוהיים, אבל מההתניה היסודית שהחיים ממוקדי משימה, אני לא יכולה להשתחרר, והאמת, אני גם לא רוצה.

ראיית החיים כ"מלאכה" עומדת כמובן בניגוד לטענה שהקיום שרירותי, אבל לאו דווקא בניגוד לעמדה חילונית. גם אדם חילוני יכול לראות את חייו כ"מלאכה" המוטלת עליו (בין אם הוא המצווה של עצמו, ובין אם מקור הציווי חיצוני). עלינו להפריד בין השאלה מה מקור המשימה (חיצוני או פנימי, אלוהי או אנושי) לבין עצם קיומה של משימה.

ראיית החיים כ"מלאכה" מניחה שלחיים יש משמעות (נתונה או משמעות שהאדם יוצר), שאפשר לחיות את החיים נכון ואפשר להחמיץ אותם.

צריך לחיות למען משהו

אחד האנשים שהעלו על נס את הצורך היסודי של האדם למציאת משמעות לחיים, עד שטען שמימוש צורך זה הוא תנאי בסיסי ליכולתו של האדם לחיות, היה ויקטור פאנקל, פסיכואנליטיקאי ניצול שואה, שפיתח תורה טיפולית שבמרכזה החיפוש אחר המשמעות: "הריני מעז לומר כי אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל, כמו הידיעה שיש פשר לחייו. הרבה חכמה גנוזה במאמר ניטשה 'מי שיש לו 'למה' למענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך''. במילים אלה רואה אני סיסמה שכוחה יפה לכל פסיכותרפיה" (ו. פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 126)

במקום אחר הוא מצטט דברים של אלברט אינשטיין: "האדם שחייו נראים לו נטולי משמעות, לא זו בלבד שהוא אומלל, אלא שבקושי הוא כשיר לחיים" (השאיפה למשמעות, עמ' 62).

מחשבות מטרידות על חוסר משמעות

שאלה שלא מרפה למקרא דברים אלה, היא מדוע אנחנו ממעטים (ולרוב ממש נמנעים) מעיסוק בשאלת משמעות החיים, ואני לא מתכוונת לעיסוק פילוסופי, אלא לעיסוק אנושי-אישי ויומיומי בקביעת מטרות ובהגדרת סדרי עדיפויות בחיים.

אעז ואומר שהעיסוק במשמעות החיים הוא טאבו בחברה שבה אנו חיים. האם זכורה לכם התכנסות חברים ביום שישי בערב, למשל, שבה יזם אחד המשתתפים שיחה על משמעות או חוסר המשמעות שהוא מוצא בחייו? האם ביקשנו פעם מחבר לעזור לנו לברר את משמעות החיים שלנו? האם התבקשנו פעם לסייע בכך למישהו? מתי לאחרונה שוחחנו עם ילדינו על האופן שבו אנו תופסים את חיינו, על ה"מלאכה" שממנה לא נרשה לעצמינו "להיבטל", ועל האחריות המוטלת על כתפיהם לגלות את "מלאכת" חייהם ולהתמסר לה? זה לא רק שלא "יוצא לנו" לדבר על זה, אלא שמי שיוזם שיחה כזו נחשב לרוב לאדם מוזר.

לא, אנחנו לא מדברים על הדברים אלה. אנחנו מתביישים לדבר עליהם. כדרכם של נושאים לא מדוברים - אין לנו במילון הפנימי והקהילתי מילים עשירות ומדויקות לעיסוק בשאלות של משמעות החיים, ואין לנו מושג איך מקיימים על כך שיחה. בראשית היה האיסור לדבר על המשמעות, ואחר כך נוסף לו חוסר יכולת. חיפוש משמעות בחיים הוא נושא אסור בקהילות שלנו. אם בעבר שיחות על מין ניקזו תחושה של מבוכה ואיסור, הרי שעבורנו תחושות המבוכה והאיסור נמצאות בשאלות של משמעות החיים.

הפער בין חשיבותו היסודית של העיסוק במשמעות החיים, לבין המבוכה והאיסור החברתי לעסוק בו, לא ניתן להסבר מלא. אריך פרום הציע לכך פתרון חכם, חשוב ומועיל (וכדאי לקרא את ספרו: מנוס מחופש), אבל כדרכן של חידות תרבויות עמוקות - השאלה תישאר גדולה מהתשובה.

מי שרוצה להמשיך לחיות, צריך להסביר מדוע

משה מתחנן בפני אלוהים שיתן לו ארכה, והוא מבין שהוא צריך להסביר גם למה. לשיטתו של

משה – מי שרוצה להוסיף לחיות צריך לתת דין וחשבון על מה שעשה ומה שעליו עדיין לעשות. מי שרוצה להמשיך לחיות צריך לשכנע שעדיין נותרה לו מלאכה חשובה.

בלשונו של משה, מי שרוצה לזכות באור בוקר המחר, צריך לגלות ולהצהיר מהו ה"אעברה נא ואראה" של חייו. כמובן שלא די בכך, שהרי רק אלוהים יחליט כמה מתוך המלאכה שנותרה מוטל על כל אחד מאתנו לגמור ומתי עלינו להיבטל ממנה. במקרה של משה התשובה העצובה היא: "רב לך, אל תוסף דבר".

"אעברה נא" גם אני?

האם אני מסוגלת לומר היום לעצמי ולילדי מהו ה"אעברה נא ואראה" שלמענו אני קמה בבוקר, ושלמענו אני מבקשת להוסיף ולקום גם מחר?

עוד מעט ימי חשבון הנפש של אלול ותשרי, אולי השנה נצליח להשתמש בימים אלה בתבונה ולדבר מעט על החשוב ביותר והמביך ביותר – על חיפוש ומציאת משמעות בחיים.