עוד איום מעבר לים: חתונה בקפריסין
פגיעה בהליך הנישואים עשויה ליצור חיץ בין מגזרים בישראל - ולאיים על שלמות החברה. הרבנות, הפולטיקאי החילוני והציונות הדתית - כולם אשמים בכך, וכדאי להתעורר
נתוני הלמ"ס שפורסמו לרגל ט"ו באב, המצביעים על כך שזוג אחד מכל חמישה לא נישא בישראל, אלא טס לראש עיריית ניקוסיה כדי להתחתן אצלו כדת הקפריסאים, לא מפתיעים.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת ואתחנן
- שופט בריטי אישר לילדה יהודיה בת 10 להתנצר
אפרת דאום: לחיות עם חנוך זו מתנה
מעבר לכרסום בזהותה היהודית של המדינה, יש כאן גם סכנה של התפוררותה של הלכידות שלנו בישראל. ויפים הדברים לט"ו באב, שהמשמעות העמוקה שלו אינה רק חג "רומנטי" של רווקים ורווקות המוצאים את זיווגם בבגדי לבן שאולים בכרמים בהרי בנימין. למעשה זהו יום שבו שבטי ישראל השונים, שהחרימו את שבט בנימין מלהינשא עימם, בשל חלקו בפרשת אונס ורצח מזעזעת, החליטו לשבור את החרם שהוטל עליו. שבירת החרם איפשרה נישואים עם בני ובנות השבט.
יש קשר הדוק בין נישואים בין השבטים השונים ללכידות החברתית. מה שיוצר את הלכידות זה הערבוב של ותיקים ועולים, אשכנזים וספרדים, יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה. הסלט המשפחתי מטשטש את חומות הניכור וההבדלים שבין עדות והשבטים. פגיעה בהליך הנישואים עשויה ליצור את החיץ הזה, שיאיים יותר מכל דבר אחר על שלמותה של החברה הישראלית - ביום שבו בן למשפחה דתית או מסורתית לא יוכל הלכתית להתחתן עם ילד שהוא תוצר של משפחה שנישאה בנישואין אזרחיים.
מה הביאנו עד הלום?
שני אבות קדמונים למצב הזה. הראשון הוא הממסד הדתי. הוא עדיין לא הפנים שחקיקה איננה גורמת להזדהות, התלהבות וחיוך על הפנים. הממסד הדתי זקוק היה לניעור של "צהר" כדי להתחיל לחשוב כיצד להתחבר אל הלבבות של הישראלים הפוקדים את שעריו. "חוק צהר" שעבר בכנסת יאפשר לזוגות לבחור את המועצה הדתית שבה ירשמו לנישואין ולא יהיו "שבויים" במועצה הדתית שבאזור מגוריהם. התחרות שתיווצר כתוצאה מכך, כמו בתחומים אחרים, תגרום למועצות לשנות את היחס אל הזוגות הבאים בשעריהם.
האב הקדמון השני, ואולי האחראי ביותר, הוא הפוליטיקאי ואיש הציבור החילוני. הוא, כמו הציבור שהוא בא ממנו, אדיש לנושא. שאלת "שירותי הדת" אינה בראש מעייניו, את זה הוא מותיר לרבנים החרדים. הללו , כבודם במקומם מונח, אבל את הציבור החילוני אינם מכירים כלל וכלל. הם אינם מכירים את הלכי חשיבתו, את אורח חייו, את מקורות היניקה התרבותיים שלו, וממילא אינם יכולים להיות רבותיו. כמו שרב איש הציונות הדתית אינו יכול להיות רבם של חסידי גור, וכמו שרב ליטאי לא יכול להיות רבם של חסידי בעלז.
הפוליטיזציה של הדת, דהיינו הפיכת הממסד הדתי לג'ובים המחולקים לפי מפתח פוליטי הם הרס היהדות במדינת ישראל, וזהו סיכון אסטרטגי לקיומה של המדינה לפחות לכל מי שחושב שלמרכיב הזהות יש תפקיד משמעותי בכושר העמידה שלנו (מעבר לחשיבותו העצמית, כמובן).
מי יכול להנהיג?
אני ממש לא מתכוון לפגוע, או חלילה לזלזל בציבור החרדי וברבניו, יש להם לטעמי תפקיד חשוב ביותר. אך המקרה דומה לפרשת השבוע שלנו, שבה משה רבנו, גדול הנביאים והמורים של העם היהודי, אינו מתאים להכניס את הדור "הצעיר" לארץ ישראל. דווקא תלמידו יהושע הוא המנהיג האידיאלי להכניס את בני דורו לארץ כנען. יש חשיבות לכך שהמנהיג ידבר באותה שפה של הדור המונהג.
לא די שרב או מנהיג דתי יהיה גדול בתורה. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק. הוא צריך להיות מסוגל לדבר בשפה של הדור: "וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ, כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה". התלמיד
עולה על רבו, לא בידיעת התורה, אלא בהתאמה לדור שאותו צריך להנהיג.
נתוני הלמ"ס קוראים ליהושע, תוביל את הדרך, קח את ההגה, אתה מדבר בשפה של הדור הזה. לצערי, גם הכוחות הפוליטיים הנושבים בציונות הדתית אינם קוראים את המפה. ההיצמדות לנושאים מדיניים-פוליטיים כתוצאה מהשקפת עולם, ממשיכה את המסורת של ההזנחה של שאלות החברה והיהדות במדינת ישראל. גם אנחנו, הציונות הדתית, אשמים, על הזנחת התחום היהודי, והחברתי במדינת ישראל. הניצנים הנראים עכשיו, הם מעט מידי ומאוחר מידי.
אל יזוח ליבנו, ואל נתגאה במספר הגרעינים הפזורים בכל מקום, הם חשובים, אבל הם עדיין לא השינוי עליו אנו מדברים. צריך שינוי בתודעה, צריך להתחיל להבין שנתוני הלמ"ס, יחד עם סילמן ז"ל, הם תמרורי אזהרה שמעידים על בעיה לא פחותה מזו שמציבים בפנינו האיראנים.