ילדות גרמנית: שלפ-שטונדה, צלב קרס וקינדרלעך

משה ומיכל יפה כבר לא איתנו, אבל בתם, אסנת, ספרה לי את סיפור חייהם היפים.

משה הגיע לארץ מרוסיה, והיה בנאי ואמן. חבריו הקרובים בארץ היו אנשי גדוד העבודה, עת סללו את כביש טבריה-מגדל. חברו האישי, וגם שכנו הקרוב בגבעות שיך אבריק, היה אלכסנדר זייד ומשפחתו.

עוד כתבות במדור טיול לעבר :

• מחזירים עטרה ליושנה: המושב שחרב, ושב
• יום ירושלים בשחור-לבן: העיר שצולמה לה יחדיו
• האדם שבטנק: "מר שריון" הראשון של ישראל
  

מיכל (האני), אשתו, באה כנערה עם אמה ואחיה מגרמניה לארץ ישראל בשנת 1936. מיכל, המוכשרת בתחום המוזיקה, האומנות והיצירה, קיבלה בבית אמה אהבה אין קץ וילדות מיוחדת שלא רבים זוכים לה.

לא ניתן במסגרת כתבותיי להביא את כל האושר שהיה במשפחה זו, ונחוץ לשם כך ספר עב כרס.

אולם משה נהג לצלם את הווי חייהם, ומיכל הביאה עמה מגרמניה שלל תצלומים על משפחתה, ובביתם המשותף היתה תמיד מצלמה. דבר זה אפשר לי להביא בפניכם רסיסי חייהם הפשוטים והיפים. זהו סיפור שישתרע על כמה פרקים.

האני, בתם האמצעית של קלייר ומוריץ ווימרסהיים, פגשה בארץ את משה יפה ועברתה את שמה למיכל. על כך ועוד בפרקים הבאים.

פרק ראשון: קלייר וד"ר מוריץ ווימרסהיימר, הוריה של מיכל (האני), בגרמניה טרם העלייה לא"י.

1. קלייר אסינגר, גרמניה-אולם (גם אינשטיין נולד כאן). קלייר למדה והייתה לאשת חינוך. בתחילת המאה ה-20, עת למדה באוניברסיטה, הכירה סטודנט לרפואה - מוריץ ויימרסהיימר. לאחר לימודיה הקימה בעיר הרלינגן (דרום גרמניה) מוסד לטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים, נושא אליו הייתה קשורה. 'קינדרהיים' היה שם המוסד.

בגמר לימודי הרפואה יצאה נפשו של מוריץ להכיר עולם. הוא מצא את פרנסתו כרופא על אוניות וכך ראה עולם. במשך עשר שנים היו המפגשים בין בני הזוג קצרים. רק בשנת 1913 חדל מוריץ ממסעותיו, הגיע לביתו בהרלינגן והיה לרופא באזור. לזוג נולדו שני ילדים: פטר הבכור והאני. לפתע בנובמבר 1919 נמצא יום אחד מוריץ מת במרפאה שלו. קלייר הייתה בהריון השלישי עם בנם הרנסט. בתצלום: קלייר ומוריץ לאחר לידת בנם הבכור פטר.

2. אחד מבתי קינדרהיים. מקום ב"אמצע הטבע" סביב יער אחו ונחלים.

4-3. לקינדרהיים הגיעו ילדים מרחבי גרמניה: ילדי דיפלומטים, רופאים, שחקנים, ילדים רגילים, ילדים עם צרכים מיוחדים. הבסיס החינוכי היה ליצור הרגשה משפחתית בין הילדים. קבוצות גיל מעורבות כמו אחים במשפחה. קלייר נתנה לילדים את כל ליבה, הייתה להם כאם.

החינוך היה חופשי, בקבוצות קטנות, תוך יצירה בטבע, בטיפול בבעלי חיים, מוסיקה, ציור והרבה טיולים בסביבה הקרובה. הייתה זו גישה מהפכנית אז בראשית המאה ה-20. בתצלום חדר לימוד. מרביתו חלונות לנוף הסובב.

4.

5. הרבה מרפסות היו בקינדרהיים. הן שימשו את הילדים בפעילותם בימים בהם זרחה השמש.

6. גם את 'השלפ-שטונדה' היו עושים הילדים על מרפסת הבית, מיטות מתקפלות, מעט הצללה והרבה אויר וטבע.

7. בחדר האמבטיה הרבה שטיחים ומיטה לנוחות הטיפול.

8. גם חדר השינה רופד בשטיחים רבים. בצד מיטות הילדים היתה מיטה לבוגר שדאג לשלום הילדים.

9. חדר לימוד נוסף

10. קלייר עם הילדים בטיול באחו קינדרהיים.

11. הילדים בעת טיול יצירה ביער הרלינגן.

12. הילדים מטפלים בחיות בשדות קינדרהיים.

13. בימי הקיץ , היו הילדים רוחצים ושוחים בנחל ליד ביתם. יום אחד הגיע לקינדרהיים הכומר מהכפר הסמוך שראה עצמו ממונה על המוסר, נסער ונרגש: "פראו ווימרסהיימר", שאל, "האם זה נכון שילדי המוסד רוחצים בנהר עירומים בנים ובנות בצוותא"? ענתה לו קלייר: "גש ושאל את אחד הילדים אם עניין זה מפריע להם".

ניגש הכומר לאחד הילדים ושאלו "האם רחצתם בנחל בנים ובנות יחד?" "הממ... איני בטוח לא היו שמלות על הילדים כך שאיני יכול לענות לך", ענה הילד. לאחר זאת חדלו השאלות בתחום "מוסרי" זה.

14. בעת טיול ליד אגם בארלינגן.

15. קלייר רכשה חלקת קרקע נוספת ליד קינדרהיים, שעליה הקימה אחותה, אנה אסינגר, בשנת 1926 בית ספר תיכון בשם "לנדשולהיים הרלינגן". בתצלום נראים תלמידי התיכון משחקים במגרש לפני בית הספר. בשנת 1933 נתבקשה אנה לתלות את דגל צלב הקרס על גג בית הספר, לרגל יום הולדתו של הפיהרר.

אנה הכריזה בפני המורים והתלמידים כי דגל הנו סמל בלתי נפרד מהשקפת עולם, וכי לעולם לא תסכים לחינוך תחת כפייה. במבצע אמיץ העבירה אנה את בית הספר עם חלק מהמורים והתלמידים לבַּנְס-קוֹרְט שבחבל קנט שבאנגליה.

המקום התקיים עד אחרי מלחמת העולם השנייה. בשנים אלו עזרה ממשלת אנגליה להביא ולהציל מאות ילדים יהודים מאירופה בבית הספר של אנה אסינגר.

16. בשנת 2,000 פנו אנשי הרלינגן למיכל (האני) ולאחיה הבכור, יואב צור (פטר), שהם שני ילדיה של קלייר, לבוא לביקור בהרלינגן לטקס זכרון וכבוד לאחיות אסינגר (קלייר ואנה) - מייסדות המוסד. בתצלום: כך נראה לנדשולהיים הרלינגן באותו ביקור.

17. 1921, קלייר (כבר אלמנה) יושבת, לידה יושב בנה הבכור פֶּטֶר, עומדת הָאנִי. על האם יושב אֶרנסט מוריץ שנולד לאחר מות אביו. בארץ שינה פטר את שמו ליואב ובתקופת שירותו בבריגדה. הוא שינה גם את שם משפחתו-צוּר. האני הפכה למיכל ולאחר נישואיה למשה קיבלה את שם המשפחה יֹפה. ארנסט מוריץ קרא לעצמו מיכאל ואת שם משפחתו קיצר לוויימרס.

18. עגלת העריסה ששימשה את ילדיה של קלייר מצויה עד היום בביתה של הנכדה אסנת.

19. קלייר ושני ילדיה הצעירים. למרות גידולם במוסד, זכו לשעות אהבה פרטיות עם אימם על פי צרכיהם.

20. 1929, קלייר עם שלושת ילדיה בקינדרהיים.

21. קלייר עם בנה הצעיר ארנסט (מיכאל).

22. קלייר עם ילד מקינדרהיים, מקשיבה לנגינת שלושת ילדיה: הבכור פטר (לימים יואב צור) בוויולה, האני (מיכל יפה) בכינור והצעיר ארנסט מוריץ (מיכאל ויימרס) בצ'לו. מיכל הספיקה לנגן מעט בתזמורת בגרמניה. בארץ צירף אותה יהודה שרת לתזמורת בניצוחו.

23. 1932, שלושת הילדים לבית ויימרסהיימר:

הבן הבכור: יואב צור (פטר) הוא הגיע לארץ ב-1935, שנה לפני אמו ואחיו ו"הכין את הקרקע" להעברת קינדרהיים לכאן בפרדס חנה (מה שנקרא משק הילדים של פרדס חנה).

יואב למד באוניברסיטה העברית ונהיה למומחה בארץ ובעולם בתחום הידרולוגיה איטום מאגרים וביסוס סכרים. מראשוני המהנדסים של מוביל המים הארצי. יואב ומשפחתו זהו סיפור בפני עצמו.

למטה, בתצלום, נראה הבן הצעיר מיכאל (ארנסט) - היום היה מקבל ציון של ליקוי למידה, אבל לאחר עלייתו לארץ ב-1936, הצליח בכשרונו העצום ובלימוד עצמי לרכוש כל תחום שעניין אותו. נושא שהתמחה בו הייתה המטראולוגיה. מומחיותו הייתה כה רבה שרשות שדות התעופה המנדטורית לקחה אותו כיועץ בהקמה ותחזוקה של שדות התעופה בארץ.

במלחמת העצמאות היה עם חבריו מהפלמ"ח בקיבוץ רביבים, והקים במקום תחנה מטראולוגית. בטיסותיו למרכז הארץ היה מביא למגיני הנגב הרעבים מזון ותחמושת. "מיכאל איש הנגב" נקרא בפי חבריו מהפלמ"ח. ב- 24 לאוקטובר 1948, במטוס עם הספקה משדה דב לסדום, פרצה אש במנוע המטוס. מיכאל וכל אנשי הצוות נספו.

את סיפורה של הבת האמצעית מיכל (האני) ומשפחתה נמשיך בפרקים נוספים על משפחת יפה.

לכל הכתבות במדור טיול לעבר