מה, גם זה לקוח מהתנ"ך?!

"אכול ושתה כי מחר נמות" מבוסס על פסוק מישעיהו, הסיסמה הצהל"ית לשמירת סוד "יד לפה" היא ממשלי, ו"לתת בראש" זה בכלל מבמדבר. האם ידעתם שביטויים אלה מקורם בתנ"ך? לעזאזל (מ"דברים"), לא יאומן כי יסופר (מ"חבקוק")

ynetפורסם: 29.08.12 , 10:26

אם אתם קוראים את השורות האלה, גם אתם דוברי עברית - שפה עתיקה, בת אלפי שנים, שכבר כמעט נמחקה לגמרי כשפה מדוברת - ולבסוף חזרה לחיים.

מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? כנסו לפייסבוק שלנו

עוד בערוץ היהדות - קראו:

העברית, כמו כל שפה חיה, מתחדשת ומשתנה, אבל הבסיס האיתן שלה היה ועודנו - התנ"ך, ספר הספרים של העם היהודי. פתגמים, משפטים וניבים אינספור לקוחים מתוך התנ"ך, ואנו משתמשים בהם לעתים קרובות מבלי לדעת כלל את מקורם.

יעקב (קובי) שרת, בנו של ראש הממשלה השני משה שרת, וסופר, מתרגם ופזמונאי בזכות עצמו, עמל בשנים האחרונות על הספר "פניני קדם", שמאגד 1,636 ביטויים מתוך התנ"ך, כולל הסברם ומקורם. קבלו טעימה מכל הא"ב.

אבדה תקוותנו

יחזקאל ל"ז, 11

כל עוד מפעמת תקווה בלב פנימה, אין מקום לייאוש. אך יש והייאוש גובר, כדברי הנביא "הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנו נִגְזַרְנוּ לָנוּ"

אכול ושתה כי מחר נמות

ישעיה כ"ב, 13

זו סיסמתם של תושבי ירושלים, המתמסרים להוללות היום, בלי לחשוב על המלחמה המאיימת עליהם כבר מחר. בכל חברה ישנם הוללים שדבר אינו מעניין אותם זולת הנאות החיים, וככל ששיעורם באוכלוסיה עולה כן גוברת הסכנה לחוסנה ולעצם קיומה (במקור: "ושתוֹ").

באין תחבולות - ייפול עם

משלי י"א, 14

תחבולה היא תכסיס, רעיון לפעולה מחוכמת. ככל שמדובר בעם קטן יותר, כלומר פגיע יותר, כן גדלה הזדקקות הנהגתו – וצבאו – לחבל תחבולות במאבק על קיומו.

בתופים ובמחולות

שמות ט"ו, 20

לאחר חציית ים סוף וטביעת חיל פרעה, שרו משה ובני ישראל שירה שהחלה במילים: "אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". ומיד לאחר מכן לקחה מרים אחות משה ואהרון תוף בידה: "וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת".

גבר לא יצלח

ירמיה כ"ב, 30

גבר כושל, או בלשון העם: "לא יוּצלח" (במלעיל)

גם תמול גם שלשום

שמואל ב' ג, 17

"כתמול שלשום" - נאמר על מה שכבר היה והשתגר - ולפיכך מן הראוי שיישאר.

דמו בראשו

יהושע ב' 19

האחראי לשפך דם - ישלם בדמו שלו. נאמר על פושעים למיניהם - לאו דווקא רוצחים ושופכי דם, שאשמתם ברורה ועליהם לתת את הדין על מעשיהם.

דם ואש ותמרות עשן

יואל ג' 3

תמונה של הרס וחורבן, באסון טבע או במלחמה. ארגון "השומר", שקם ב-1909, חרת על דגלו את הסיסמה "בדם ואש יהודה נפלה - בדם ואש יהודה תקום" – וכך היה.

היהפוך כושי עורו - ונמר חברבורותיו?

ירמיה י"ג 23

התשובה היא לא! והנמשל במשל הנביא הוא עם ישראל החוטא, שאינו מסוגל להשתנות ולהיטיב את דרכיו. הביטוי נאמר על דבר שאינו בר-שינוי.

הכצעקתה?

בראשית י"ח 21

הצעקות שהגיעו עד אוזני אלוהים מן המקום הנמוך בעולם - סדום הבלתי-מוסרית - לא השאירוהו אדיש. מעשים נוראים אשר לא ייעשו נעשו שם, כנראה. "הכצעקתה הבאה אליי עשו?" שאל אלוהים, ומצא שאכן כן. והעונש – מהפכת סדום ועמורה – לא איחר לבוא. השימוש בביטוי, ברך כלל בהישמע ידיעות מעוררות חשד, שמועות מבשרות רע.

וגר זאב עם כבש

ישעיהו י"א 6

זה יהיה באחרית הימים: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם". בשלב הנוכחי, למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה לאחר הכרזתה, נראה סיכוי הגשמתה של הבטחה זו רחוק כבאותם ימים.

אמר המשורר: "כל הסימנים מראים שהשנאה תמשך ותגאה לה/ וזאב לא יגור עם כבש ונמר לא ירבץ עם גדי/ רק בחלום הלילה יראו המראות ההזויים האלה/ או באחרית הימים" (חיים גורי, מתוך "לא אמרתי את כל האמת").

והדרת פני זקן

ויקרא י"ט 32

תנו כבוד לקשיש, גם אתם אולי תזכו לאריכות ימים ותצפו ליחס ראוי. ובכן: "מִפְּנֵי שיבה תקוּם, וְּהדרְּתָ פְּנֵי זָקֵן".

זכר צדיק לברכה

משלי י' 7

צדיק ייזכר לטובה, והרשע – לדיראון עולם. הפסוק המלא: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". ובראשי תיבות: זצ"ל (וגלגולו: ז"ל). נאמר במות איש הגון וישר.

זכרתי לך חסד נעורייך

ירמיה ב' 2

הנביא זוכר בגעגועים את רוב הטובה והאהבה שהעניקה לו בת זוגו בנעוריהם, ומדמה ימי אושר אלה לימים שבהם היה העם מסור ונאמן לאלוהיו.

חדשים לבקרים

איכה ג' 23

המתפלל מבקש לזכות ברחמי האל בוקר-בוקר: "חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו. חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". נאמר כאשר דברים חוזרים ונשנים בתכיפות.

חוזה לך ברח

עמוס ז' 12

אמציה, כהן בית אל ונאמנו של מלך ישראל ירבעם, ביקש להיפטר מן הנביא עמוס, שהילך אימים על העם באיימו בחורבן ממלכת ישראל בשל חטאי העם, ואמר לו: "חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה; וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵא".

עמוס הגיב על דברים אלה באומץ ובתוקף: "אַתָּה אמֵר לֹא תִנָּבֵא עַל-יִשְׂרָאֵל וְלֹא תַטִּיף, עַל-בֵּית יִשְׂחָק. לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה, אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק. וְאַתָּה עַל-אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ" (וכך היה!).

טוב יום המוות מיום היוולדו

קהלת ז 1

קהלת הזקן ושבע הימים מודע היטב לעובדה האכזרית שכל חייו הפעילים מאחוריו. אחיזתו בחיים רופפת ואולי כבר חסרת טעם ומשמעות. אין בידו לתרום מאומה לסביבתו. נהפוך הוא, הוא תלוי כליל בחסדם של הסובבים אותו.

מצב רוחו קודר והוא ממתין בפיכחון למותו, בעצם משתוקק לו. למרבה דכאונו הוא מוסיף ואומר: "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ, מִן-הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה".

טמן עצל ידו בצלחת - גם אל פינו לא ישיבנה

משלי י"ט 24

צלחת = קלחת, קערה. מרוב עצלות, נמנע העצל להושיט ידו כדי להגיש אוכל אל פיו. ומכאן הביטוי העממי "לא טמן ידו בצלחת".

יד לפה!

משלי ל' 32

שמור סוד! יש לך תכנית? הקפד שלא לגלותה, ובכלל, מוטב שלא תחשוף כל מחשבה מחוסר שליטה על לשונך. נאמר כיום כסיסמה למניעת גילוי סודות צבאיים.

יש אלוהים!

שמואל א' י"ז 46

דוד יוצא לדו-קרב לחיים או למוות נגד גוליית הפלשתי, אך כהקדמה לעימות הגורלי מתנהל בין השניים דו-קרב מילולי. גוליית מחרף ומגדף את דוד ומקלל את אלוהיו, ואילו דוד מאחל לו כי יעלה בידו להסיר את ראשו מעליו וכי פיגרו ישמש מאכל "לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ, וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל". משאלי דעת קהל בישראל מאשרים קביעה נחרצת זו.

הביטוי "ישׁ אֱלהִים!" נאמר לעתים מזומנות נוכח הצלחה מרשימה של רבים או יחיד – מהבקעת שער בתחרות כדורגל ועד ניצחון במלחמה או הישג אישי מרשים.

כי האדם עץ השדה

דברים כ' 19

פירושים מספר יש לשלוש מילים אלה, שאמר משה לבני ישראל בסיני: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן - כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר".

בין הפירושים: א. פשע הוא לכרות עץ פרי, שהאדם ניזון מפירותיו; ב. העץ הצומח בשדה האויב, לא הוא האויב, ולכן אין הצדקה בכריתתו; ג. יש דמיון בין אדם ועץ – שניהם שולחים שורשים בכל מקום אשר בו הם נשתלים; ד. האדם, כעץ, שניהם כאחד יצירי הטבע.

ולימים אמר המשורר: "כִי הָאָדָם עֵץ השָדֶה/ כְּמוֹ האָדם גם העץ צוֹמח/ כְּמוֹ העֵץ הָאָדָם נִגְּדָּע/ ואֲנִי לא יוֹדֵע אֵיפ۬ה הָייִתִי וְּאֵיפ۬ה אֶהְּיֶה/ כְּמוֹ עֵץ השָדֶה". (נתן זך, מתוך "כי האדם עץ השדה").

כל הנחלים הולכים אל הים - והים איננו מלא

קהלת א' 7

קהלת תוהה על מה שנראה לו כאחד מפלאי עולם – הוא אינו מודע למחזור המים בטבע ולכך שכמות המים בעולם קבועה. ויש מפרשים תובנה זו כאומרת כי מי שיש לו רב לא אומר די - אלא מתאווה לעוד ועוד.

לא תאמינו כי יסופר

חבקוק א' 4

הנביא מודע כי נבואתו על צאת הכשדים למלחמת תנופה בקרוב לא תתקבל באמון. לימים התגלגלה אמירה זו ל"לא יֵאָמֵן" או "לא יְּאוּמָן כִי יְּסוּפר" - בדרך כלל על חדשות מרעישות, שקשה להאמין שאכן אירעו, או על דברים שאין הדעת סובלתם.

ליצנים אומרים זאת על אמן המגדל שיערו פרע, שאם יסתפר כאחד האדם שוב לא ייראה וייחשב לאמן.

לעזאזל!

ויקרא ט"ז 11-22

מדובר בפולחן מאגי קדום, שמקורו ככל הנראה בהווי אבות אבותינו רועי הצאן, שנהגו לשלח תיש ל"עזאזל" – הר תלול במדבר – על מנת שיידרדר שם לתהום, ובמותו ירצה את הכוחות העל-טבעיים וימנע בעד התנכלותם לעדרי הצאן.

פולחן זה השתמר במקרא בהוראת אלוהים לאהרון הכהן לקחת שני תיישים ולהפיל עליהם גורלות – תיש אחד יצא גורלו לשחיטה כקורבן ליהוה, והאחר יצא גורלו להישלח לעזאזל: "וְהַשָּׂעִיר (תיש) אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיו - לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה".

האומנם סביר שתיש עשוי לשאת על ראשו את חטאי העם ולכפר עליהם במותו? נראה שאכן כן, שהרי בזמן שבית המקדש היה קיים נהגו לדרדר תיש (הוא-הוא "השעיר לעזאזל") ממרומי הר לתהום על מנת שיכפר על חטאי העם, ולא עוד אלא שלימים, בגולת בבל בתקופת הגאונים במאה ה-7, לבש הפולחן הקמאי הזה צורה חדשה, אך הפעם הומר התיש האחד ברבבות תרנגולים: מאז ועד היום, ערב יום כיפור, נוהגים המוני שומרי מצוות לקחת תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, מסובבים את העוף סביב הראש ואומרים חד וחלק: "זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כפָרָתִי!"

ממנהג הכפרה הקמאי שרד בלשון הביטוי "שָעִיר לעֲזָאזֵל" – אדם שנבחר בזדון לשמש קורבן לאשמת אדם אחר, ונענש על לא עוול בכפו, בעוד שהאשם האמיתי יוצא "מכופר".

ונאמר "לך לעזאזל!" כקללה שמשמעותה הלא-ישירה היא איחול מוות למושאה, וכן"לעזאזל" כקריאה לשחרור כעס בשעת רוגזה ותסכול.

מבטן ומלידה

הושע ט' 11

מטבע ברייתו. במקור: "מִלֵידָה וּמִבֶטֶן וּמֵהֵרָיוֹן", אך לימים, מכוח ההיגיון, הוטרמה הבטן, שם מתבצע ההריון ללידה. נאמר על המתאפיין בתכונות, בהתנהגות ובאורח פעולה מאז ומתמיד.

מצפון תיפתח הרעה

ירמיה א' 14

ירמיה צפה וראה כי אויב עומד להסתער על יהודה מצפון – וכך היה. נאמר היום כל אימת שאויב מאיים על הארץ מצפונה.

נפלה עטרת ראשנו

איכה ה' 16

מחבר הקינה על חורבן יהודה וירושלים רואה לנגד עיניו את תמונת התבוסה: "נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים... נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ". נאמר על ראש משפחה או קהילה דתית שנפטר.

נִתנה בראש!

במדבר י"ד 4

הפסוק המלא: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" – מדובר בבני ישראל במדבר, שלמשמע דיווחיהם השליליים של רוב המרגלים על ארץ כנען, העדיפו להפנות ראש אחורה ולחזור למצרים. נאמר היום כקריאה לתזוזה, לעשייה.

סדום ועמורה

דברים כ"ט 22

מהפכת סדום ועמורה, ככל הנראה אירוע טבע קדום, עצום ממדים, התחוללה לפי הכרונולוגיה המקראית בסביבות 1,800 שנה לפני הספירה.

הדי אותו זעזוע אדיר, שלפי המקרא בוצע בידי אלוהים כעונש קיבוצי בשל פשעי תושבי שתי הערים, עדיין הדהדו בימי משה, כ-1,000 שנה לפה"ס, כלומר כעבור כ-800 שנה, ולפיכך יכול להזהיר את העם בשם אלוהים, כי אם יעבדו אלוהים אחרים, יעניש את ארצם "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה".

נאמר בתדהמה וכעס נוכח ריבוי מעשי שחיתות ופשע.

סלתה ושמנה

ויקרא ב' 2

סולת ושמן נחשבו לרכיבי מזון משובחים ושימשו להעלאת קורבן מנחה. נאמר ככינוי לאליטות למיניהן - בעיקר לזו הכלכלית

עולות בקנה אחד

בראשית מ"א 5

בחלומו השני של פרעה, כפי שסיפר ליוסף, ראה "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד". כיום נאמר "עוֹלה/ עוֹלִים/ עוֹלוֹת בקנה אחד" על דברים המצטיינים בתיאום מלא.

על אפי ועל חמתי

ירמיהו ל"ב 31

למורת רוחי, למרבה כעסי. אלוהים הזועם מכריז באמצעות נביאו על החלטתו הנחושה והאכזרית לנטוש כליל את עירו ירושלים כעונש קיבוצי על תושביה, המכעיסים אותו זה מכבר בחטאים חמורים למיניהם: "כי בני-ישראל אך מכעיסים אותי במעשה ידיהם - נאום-יהוה. לא כי על אפי ועל חמתי הייתה לי העיר הזאת, למן היום אשר בנו אותה".

פרא אדם

בראשית ט"ז 12

הגר, שפחת שרה אשת אברהם, ברחה המדברה מפני שרה העקרה, שהציקה לה לאחר שהיא, השפחה, הרתה לאברהם (ביוזמת שרה עצמה!). בתעותה במדבר, הופיע לפניה מלאך ואמר לה כך: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ... וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ. וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם --יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, וְעַל-פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן".

פרא = פרוע, לא מחונך ולא מתורבת, יִצרי ותוקפני. נאמר כקריאת גנאי למראה אדם חסר מעצורים ובלתי מרוסן.

פתי יאמין לכל דבר

משלי י"ד 15

מדהים עד כמה עשויים בני אדם ללכת שולל ולהאמין לדברי הבל. נאמר על מי שנפתה להאמין בשטות גמורה או ב"מתיחה", בעוד שכל הסובבים אותו עמדו על טיבן מייד.

צדיק באמנותו יחיה

חבקוק ב' 4

האמוּנה מחזקת את ביטחונו העצמי של הצדיק. הצדיק די לו באמונתו באלוהים, ואין הוא נזקק למשענת אחרת לאישוש ביטחונו; הוא שלם לחלוטין עם אמונתו ואין להזיזו ממנה.

צלם אלוהים

בראשית ט 6

צלם = דמות. על אלוהי ישראל נאמר ש"אֵינוֹ גוּף וְּאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְּיוֹן כְּלָל" (רמב"ם, העיקר השלישי), אבל מתברר שבימים קדומים יותר שיווה לו האדם דמות מסוימת מאוד, שהרי אם נאמר: "וי۬אמֶר אלהִים נעֲשֶה אָדָם בְּצלְּמנוּ

כִדמוּתנוּ" וכן "כִי בְּצלֶם אלהים עָשָה אֶת הָאָדָם"

משמע שלאלוהים הייתה דמות אדם - ואכן מפסוקי תנ"ך רבים עולה שהיו לו לאלוהים, או עדיין יש לו, ראש, פנים, עיניים, אוזניים, אף, זרוע, יד, ופה ואצבע.

כידוע, רבים סבורים שאלוהים ברא את האדם, ואילו רבים אחרים – שהאדם ברא את אלוהים ושיווה לו דמויות מדמויות שונות, או אף חוסר דמות.

הביטוי נאמר על אדם שנברא בצלם אלוהים להדגשת קדושת חייו, ערכו וייחודו כיצור בעל שאר רוח, שניחן בבינה, ואילו על אדם בהמי וחייתי ייאמר כי איבד צלם אלוהים.

קבורת חמור ייקבר

ירמיה כ"ב 13

קבורה משפילה: "קְּבוּרת חֲמוֹר יִקָבֵר (המלך יהויקים בן יאשיהו)". אחד הסממנים הראשוניים של מותר האדם מן הבהמה בשחר ימי האנושות היה קבורת המת. הרגע שבו חשו בני אדם צורך להטמין באדמה גווייתו של אחד מהם, ולא להניחה סרוחה תחת כיפת השמים, להרקיב ולהיות מאכל לחיה ועוף, סימן תמרור אדיר-משמעות בהתפתחות הציוויליזציה האנושית.

במרוצת הדורות התפתחה תרבות הקבורה בכוונים שונים, כמה מהם מוזרים וראוותניים, אבל לכולם מכנה משותף של טיפול טקסי בגוויית המת.

קטונתי

בראשית ל"ב 11

"קָטוֹנְּתִי מִכל החֲסָדִים", אמר יעקב לאחיו התאום עשו בהיפגשם בדרך, בשוב יעקב מחרן לכנען. וייאמר "קטוֹנתִי" בהצטנעות למשמע שבח או עם קבלת תשורה, וכן נוכח הטלת משימה כבדה מדי.

רוח יזרעו - וסופתה יקצורו

הושע ח' 7

המסיתים לעשייה שלילית כלשהי, סופם שייפגעו הם-עצמם מעשייה שכזו. נאמר על דמגוגים למיניהם, הנישאים על גלי קנאות, המצמיחים דמגוגים קנאים מהם, המסלקים אותם ויורשים את מקומם.

רעה חולה

קהלת ה' 15

רעה כפולה ומכופלת. מתוך: "וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ".

שאו נס ציונה!

ירמיה ד, 6

הנביא מזעיק את תושבי יהודה לירושלים נוכח סכנת התקפה המסתמנת מצפון. מכאן שיר הביל"ויים: "שְּאוּ צִיּוֹנָה נֵס ודֶּגֶל", וכן שם המושבה שנוסדה ב-1883, בימי העלייה הראשונה.