דאום מחובר, הדתיים מנותקים
חנוך דאום מציב מראה למגזר שממנו הוא בא, ואם הוא לא היה סובל משלשול כרוני בפה - יש סיכוי סביר שהיו מקשיבים לו. חבל שבציבור הדתי חושבים שכדאי להקשיב רק למי שיש לו זקן וסטנדר, כי בבליל הדברים שאומר דאום מסתתרת אמת כואבת
את ספרו הראשון של חנוך דאום,
"אלוהים לא מרשה",
קראתי בסתר בערבי שבתות, תוך התגנבויות מחתרתיות לאור של השירותים. אז עוד הייתי דתייה, והספר הזה נחשב למוקצה מחמת עודף כנות. מאז הספיקו לעבור קצת מים בבריכת ה"מה יגידו", וספרו הנוכחי של דאום, "רב הנסתר",
שוכב לו באין מפריע על שולחן הסלון שלנו.
ואז הוא נזכר כי בצד אותן טראומות של בדידות נוראה צרובים לו בראש גם כמה זיכרונות ענוגים של ריצת יחפים בשדה פתוח, או של יום העצמאות בחדר האוכל – רגעים שהוא לא היה מוותר עליהם בחיים.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- בקשה לייצוגית: 104 מיליון על הדרת נשים ברדיו
- 74%: לכפות על החרדים לימודי ליבה
- אלעד: האב מתנגד לתקנון - הבן נשלח הביתה
כשעלעלתי בו בערב שבת האחרון, לא יכולתי שלא להשתעשע בשאלה כמה הסדרניקים יושבים עכשיו וקוראים עכשיו את הספר בחרדת אלוהים באור הנוגה של השירותים. ולא שיש להם סיבה מוצדקת - ספרו השלישי של המחובר חף משפה מלוכלכת, ונטול כל תיאורים ארוטיים.
לא תמצאו שם תיאורי טבע מעייפים, גם לא שפה עשירה ומתיימרת. בכלל, נראה שהעלילה עליה מבסס דאום את ספרו היא רק תפאורה לשאלות הקשות שהוא מעוניין לשאול: האם יבוא יום ויהיו במגזר הדתי רבנים בעלי נטיות הומוסקסואליות מחוץ לארון? האם אמונה היא דבר סטטי? האם הגיוני שאדם יעביר חיים שלמים מבלי לטפל בעצמו לפחות פעם אחת?
מוּנע מרגשות אהבה-שנאה
כשמסתכלים על העיסוק האובססיבי של דאום במגזר המוצא שלו בספרו, כמו גם ב"מחוברים" - קשה שלא לתהות למה בעצם כל כך אכפת לו ממה שמתרחש שם? למה בכלל להתאמץ להטיף מוסר לציבור שהוא אינו מחשיב את עצמו כחלק ממנו, מעשית ותודעתית.
למה להתמודד עם השאלות הקשות, כשאפשר פשוט להתעלם מהן ולהזכיר לו שבאחד הפרקים נפלט לו "קוסומו" אחד יותר מדי? דאום ב"מחוברים"
משל למה הדבר דומה? לקיבוצניק שחוזר לבית הילדים, כדי להתעמת עם המטפלת שהפרידה אותו מהוריו בשעת ההשכבה,
"לחיות עם חנוך זו מתנה"
עכשיו תורה
תמי פולק, מגזין "נשים"
אם יש משהו שמפריע לאשתו של חנוך דאום בסדרה "מחוברים" זו העובדה שהיא נראתה שמנה בהריון, ושהבית לא היה מסודר. ומה עם האמירות של בעלה? "זה המקום שלו. יש דברים שמפריעים לי, ולא כל מה שהוא אומר קדוש"
כמו אנשי תרבות רבים שנפלטו מספינות הדגל של המגזר הדתי, דאום רוכש רגשות אהבה-שנאה כלפי בית הגידול שלו. עונג וכאב משמשים בו בערבוביה. היחשפותו ב"מחוברים" העלתה כי באותה מידה שבה הוא מסוגל ללגלג על אלה שבוכים בזמן "תפילה זכה" - כך הוא מסוגל גם להתפרץ בבכי לשמע צלילי הפיוט "חמול על מעשיך".
הייתי מסתכנת ואומרת שלא מדובר באדם שמוּנע מתאוות נקם, אלא בבר דעת שמעריך ומוקיר את המקום שהוא בא ממנו, ובאיזשהו מקום מקווה שיתרחש בו שינוי. ואם הוא לא היה סובל משלשול כרוני בפה, יש סיכוי סביר שהיו מקשיבים לו יותר.
אבל רצה אלוהים-לא-מרשה, והעניק לדאום פה מפיק "מרגליות" – ומבחינתם של כמה דתיים זו סיבה מספיק טובה כדי לעשות לו "איגנור" ולהמשיך הלאה. למה להתמודד עם השאלות הקשות, כשאפשר פשוט להתעלם מהן ולהזכיר לו שבאחד הפרקים נפלט לו "קוסומו" אחד יותר מדי? ולמי אכפת מהרמב"ם, שאמר בהקדמתו למסכת אבות שיש "לשמוע האמת ממי שאמרה"? מבחינתם של אלה, אמת זו אמת רק אם למי שאומר אותה יש זקן וסטנדר.
אל תסתכל בזקנקן
ואני שואלת את עצמי, מה עוד צריך לקרות כדי שהציבור הדתי יפנים שגם לבארות שלו מותר לירוק כשהמים
עכורים. כמה הומואים עוד יצטרכו לצאת מהארון המגזרי, עד שאנשים יבינו שלכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ זה לפעמים עדיף מאשר לתת לה להסריח את כל הבית.
וכמה דאומים עוד יספיקו לעבור במערכת החינוך הדתית, עד שמנהיגיה ישתחררו מהצורך להיראות טוב בעיניי אחרים, ויתחיל ללמוד לקבל ביקורת מבלי לצפות שהיא תעשה להם נעים בגב.
חנוך דאום הוא לא העניין פה, אלא הדברים שיוצאים לו מהפה. ואם נתעלם לרגע מהשפה הלעיתים וולגרית, ונחריש לנוכח התערטלות היתר במחוברים - נגלה שמדובר באיש שדואג דאגה כנה לגורל החברה שממנה יצא, ושבתוך בליל הציניות והסרקזם שמאפיינים את דבריו, מסתתרים גם לא מעט דברי טעם שהגיע הזמן לתת עליהם את הדעת.
לפנייה לכתב/ת 
כביסה מלוכלכת עדיף לכבס. דאום
צילום: איציק בירן
"רב הנסתר"
מומלצים
