אלול בפתח: עזבו אתכם מחשבון נפש

רוח אלול כבר נושבת ונושפת, כמבקשת להסיט את מבטינו פנימה – אל תוך עצמנו, לבחון כל מעשה כפרט המעיד על כלל אישיותנו. או בקיצור, חפירה אינסופית שאני מנסה להיגמל ממנה כבר שנים. לא חשבון נפש במובן של להביט פנימה אינו דבר חיובי לכשעצמו - אבל קשה להימנע מכך שהחשבון לעולם יגרור פנקסנות, ובעיקר בתקופה המצומצמת שנקראת "הימים הנוראים".

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!  
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• גן עדן זה לא בשמים - ועוד טעויות נפוצות ביהדות
• חיילים חרדים: לא העלו אותנו ל"קו מהדרין"
• ההחמרות לא נגמרות בדרך אל הים/ אריאנה מלמד
  

"חשבון נפש", ככה קוראים לזה, אבל מה הקשר בין "חשבון" ל"נפש"? כשאנחנו עושים דיאטה אנחנו לא קוראים לזה "חשבון גוף", על אף שזה הגיוני יותר מ"חשבון נפש". הרי כשבדיאטה עסקינן, אנחנו כל היום בספירת קלוריות והמרות והתחשבנויות למיניהן: "אני אוכל עכשיו עוגת גבינה, ואוותר על ארוחת ערב..." או "אני אדפוק לאפה עם פרגית, חומוס-צ'יפס-סלט וממחר עד שבת אני אוכל רק חסה ואשתה רק חומץ תפוחים...". אבל איך עושים זאת ב"נפש"?

החטא ותשלומו

אני נזכרת בשתי סבתותיי הנפלאות ז"ל, שהמרחק ביניהן היה המרחק בין מזרח למערב - מרוקו ופולין. לא הייתה להן שפה משותפת לתקשר בה. סבתי המרוקאית דיברה עברית, מרוקאית וצרפתית, ואילו הפולנייה דיברה אנגלית ויידיש. אך כשהייתה נשמטת מידי צלחת או כוס, התגובה הייתה זהה, אם כי במטא שונה: "כפרת עוונות!" או "כפורס". וכשסיפרתי להן שנפל לי מהכיס שטר של 200 שקל - כפרת עוונות! וכשחטפתי דו"ח חנייה - כפרת עוונות!

באמת? כיפרתי על משהו? ברור לי כי הן ביקשו רק לנחם אותי ולשים את יגוני הקל בפרופורציה, אבל זה הרי בא מאיפה שהוא. ומה אם חשבון נפש באמת היה עובד ככה, כמו בנק? תחשבו על זה רגע - זה סטארט-אפ רציני. ואם כך, נותר רק לדעת איזו כפרה מתאימה לאיזה חטא - ושיחקנו אותה.

אם, למשל, נדע בוודאות ששבירת צלחת מכפרת על כמה שקרים לבנים לבוס (הגיוני שתהיה כפרה קטנה לעוון קטן) אזי נוכל להישאר כל הזמן נקיים מכל עבירה ועוון. שיקרת לבוס? תחזור הביתה, לך למטבח, שבור איזו צלחת... נמחק! גנבת מחבר כמה סיגריות? זו כבר גניבה, צריך לשבור ארבע צלחות כדי לכפר... נמחק! העלבת את חמותך? מתחיל להיות יותר מורכב, כדאי לשבור את כל הסרוויס... (ועדיף את הסרוויס המכוער שהיא קנתה לכם, כך הרגת שתי ציפורים במכה) שלחת סמס בשבת? וואו... טוב, כבר אין סרוויס, וממילא אנחנו כאן כבר בעבירה כבדה אז.... אין ברירה אלא לדפוק את האוטו. מה יש? כפרת עוונות!

אבל האמת היא שאין צורך לדמיין: אנחנו באמת מחונכים ומתוכנתים להתחשבן גם בנפש, אלא שההתחשבנות הזו פועלת נגדנו, יוצרת את דפוסי הפחד שלנו. כך חונכנו - החטא ועונשו. אם לא תכבד את הוריך ואת מוריך - לא יהיה לך עולם הבא. אם לא תשמור שבת כהלכתה - הנפש שלך תיכרת מהעם. אם לא תשמרו טהרה - ייוולדו לכם ילדים רשעים. אם שפכת זרע לבטלה - יצרת שד שלא תוכל להיפטר ממנו.

בבוא אלול, עם החשבון הנכון, אולי תוכל לתקן - אבל אז עוברים "הימים הנוראים" וחוזרים ו"משמינים מחדש", בדיוק כמו בדיאטה. כל מי שאי פעם התחשבן על האוכל שלו יודע שגם אם הצלחת לצום היום ומחר המשקל יודה שרזית, מחרתיים הכל יחזור עם ריבית! ההתחשבנות הזאת נדונה לכישלון או, במקרה הטוב, לאובססיה.  

לאהוב, לא לפחד

רבות מדובר על שלוש דרגות באמונה – יראת עונש, יראת חטא ויראת ה'. בקריאת "שמע" אנחנו מצווים לאהוב את ה' "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודיך", ונשאלת השאלה איך והאם ניתן לצוות על מישהו לאהוב?

אני מרגישה שאנחנו חיים בעידן מיוחד, עידן שבו התדר האנרגטי בעולם משתנה מפחד לאהבה. נכון שאת הדפוסים שלנו הכי קשה

לנו לשנות, אבל הדפוסים הם רק קליפה, כוח ההרגל. גם את ילדינו היום אנחנו מחנכים אחרת מאשר הורינו חינכו אותנו, עם הרבה יותר חופש בחירה וגילויי אהבה. איני רומזת חלילה שהורינו לא אהבו אותנו, אבל הדרך בה חינכו אותנו היה מתוך יראה, ובלי הרבה גילויי אהבה.

כשפועלים מתוך אנרגיה של פחד נוצרת התחשבנות אינסופית, אשמה נוראית וגם תוצאותיה בעייתיות, כיוון שהן תלויות בדבר. אלוהים הוא מקור של אור, מקור של אהבה. לא צריך לצוות לאהוב, צריך להיות בתוך האנרגיה הזו שהיא זמינה ונוכחת היום יותר מבעבר. כשאנחנו אוהבים אנחנו לא מתחשבנים, מה שאנחנו עושים - אנחנו עושים מתוך רצון וכי זה נכון וטוב לנו, ולא כי אנחנו מצפים לתמורה או פוחדים מהתוצאות.

וזה לא נגמר בתום חודש אלול. האהבה נשארת.