זה לא הרב עובדיה שקיצוני - זו היהדות

הרש"ר הירש, מגדולי רבני אירופה של המאה ה-19, כתב פעם במכתב לרב אחר שביקש ממנו להצטרף ליוזמה כלשהי, כי הוא אינו יכול לתת את ידו לכך שכן "מה שבעיניו (של אותו רב) למצווה גדולה יחשב, אצלו היא עבירה לא מעטה". בהיגד הזה נזכרתי כשנתקלתי במטח הטוקבקים הזועמים כאן סביב קביעותיו של הרב עובדיה יוסף כי החינוך החילוני משחית ילדים וכי שופטי בתי המשפט פסולים לעדות בעריכת חופה.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!  
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• ארקדי דוכין: חיפשתי תשובה, זה שינה את חיי
• אמאל'ה, ילדתי תלמד בבית ספר חילוני/ טור אישי
• השעפסלך: חיים בסרט חסידי
  

מה אמר בעצם הרב עובדיה יוסף? הוא ציטט את דברי הרמב"ם, הפוסק העליון של היהדות הדתית מן המאה ה-12 שקבע כי מי שמפנה את ענייניו המשפטיים ל"ערכאות" - כלומר לבתי משפט שלא מתנהלים על-פי חוקי התורה, נחשב ל"מחרף, מגדף, ומרים יד בתורת משה".

הרמב"ם, למי שאינו יודע, אינו רק מחבר ספר פילוסופיה מרתק בשם "מורה נבוכים", הוא בעיקר מחבר ספרי הלכה והדרכה לחיים היומיומיים בשם ה"יד החזקה". בספר ההלכתי המכונן הזה נקבעה הלכה כי קיים איסור הלכתי גורף לידון בבית דין שאיננו מציית לחוקי התורה. נקודה.

את ההיגד ההלכתי ציטט הרב בשיעורו, כשהוא מתכוון אליו בדיוק כמו שהוא נשמע. לא כמעט, לא בערך, ולא קרוב לדבר או הוצא מהקשרו. ההצטדקות והפרשנויות, אגב, להם נזקקים אנשי ש"ס אחר כל אמירה של הרב - כמו זו - מיותרות ומבזות. דבריו של הרב עובדיה נאמרים באורח ברור, גלוי וחד - ולמי שמצליח להאזין לקונטקסט כמו במקרה הזה - גם על רקע אחד ממקורות התלמוד.

כך בנויה ההלכה

המתודה הזו של הישענות על פוסקים קדמונים, ואנלוגיה מעשית מהם לימינו, היא הקונספט של היהדות ההלכתית – מסורתית מזה 2000 שנה. היא לא שייכת לרב עובדיה. לא פעם, כשהרב עובדיה מפרסם פסק הלכה לא קונבנציונלי, נזעקים כל המגיבים למיניהם, וזועקים חמס ש"זו לא היהדות היפה שדרכיה דרכי נעם" וכיוצ"ב. הטיעון הזה, מוכרחים לומר מעט מפתיע, שכן את ההלכות הקובעות עונשים חמורים לעוברים על חוקים הנתפסים כבלתי-רלוונטיים ליהודי החילוני אנו מכירים לא מהיום.

כך למשל את ההלכה האוסרת יחסים הומוסקסואליים, אקט שגורר עונש מוות בסקילה, לא המציא הרב עובדיה, בטח לא את האיסור (והעונש) החמור של נסיעה במכונית בשבת. גם יחס התורה לסוגיית נישואין, גירושין, וחליצה, ירושת הבת, שונה לגמרי מהתפיסה המשפטית המודרנית, ועשוי להיתפס בעיניים מסוימות כ"בלתי מתאים" למאה ה-21. אך זו היהדות, וזו תפיסתה.

אם ההלכות של חז"ל, או קביעותיהם והשקפת עולמם העתיקה, אינן מוצאות חן בעיניו של אי מי, הרי מוזמן הוא שלא לצורכן, או לחילופין, לחקור אחר אישושן האמפירי, אך לא ניתן לטעון כי מישהו כאן מייצג איזושהי "יהדות פונדמנטליסטית" - טיעון שממנו משתמע כי קיימת יהדות נוספת, אחרת. תיאור כזה סובל משטיחות ורדידות אך בעיקר נובע מזלזול בצרכנים חסרי ידע בסיסי ביהדות ההלכתית.

תפיסות שונות

גם ההיגד השני של הרב עובדיה יוסף סביב סוגיית החינוך החילוני והדרישה להתנזרות ממנו שייכת לאותה סכימה הלכתית, השונה כל-כך מהתפיסה החילונית הקלאסית. ספרי ההלכה הקדמונים כמו הרמב"ם, השולחן ערוך והמשנה ברורה, המבוססים על התלמוד והמדרש - ושעליהם נשען היהודי המאמין - לא מקבלים מקום

דומיננטי, בלשון המעטה, במערך השיעורים בבית הספר החילוני.

מאחר שהספרים הללו ותוכנם הם הרגולטור המרכזי לחיים היומיומיים של האיש הדתי, מבקש הרב עובדיה המאמין באופן אבסולוטי בעליונותם של פוסקים אלו להפנות הילדים למוסדות שבהם יש לתחוקה הזו מקום מרכזי. זה כל מה שעומד מאחורי דבריו של הרב הישיש. לעלבון אישי של מורים או שופטים מן הדברים התקיפים של המנהיג הרוחני, שמגיע ממקום של תפיסה תרבותית ברורה, אין איפוא כל מקום, מלבד היתממות מעושה. 

ואגב, כל האמור לעיל נכון לגבי כמעט כל פרסום על התבטאות כזו או אחרת של הרב. זה לא הוא, זו היהדות.