מהסמים לקורס קצינים: פותחים דף חדש

עשרת ימי תשובה, שמתחילים בראש השנה ונמשכים עד יום כיפור, מזמינים את האדם "לפתוח דף חדש" ולשנות את דרכו בחיים, לבחור לו נתיב אחר - אבל לרוב זה כלל לא פשוט.

• מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? היכנסו לפייסבוק שלנו
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• מדד הדת והמדינה: 83% - די ל"תורתו אומנותו"
• פתאום, באמצע החיים, גילינו שאנחנו יהודים
• כל מה שרציתם לדעת לקראת ראש השנה - עמוד מיוחד!   
  

לרגל הימים שבין כסה לעשור, שלושה חיילים סיפרו ל-ynet על השינוי המשמעותי בחייהם, ועל הדרך הלא-פשוטה שאותה עברו כדי להגיע לאן שהגיעו.

מהשכונה לקצונה 

אליאור שושן (24) הוא מפקד סוללה בתותחנים. מדובר בתפקיד בעל אחריות רבה, המקביל לתפקיד מ"פ בחיל רגלים. כדי להבין את הדרך הארוכה ששושן עשה, כדאי להקשיב לו היטב.

"גדלתי בנתניה למשפחה חד-הורית, ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שנה וחצי", הוא מספר. "המשבר הראשון שלי היה בגיל 13 בערך. בתקופה הזו הכרתי כל מיני חברים שהשפיעו עליי לרעה. בפועל, הפסקתי להגיע לבית ספר והתחלתי לעשות שטויות, כמו לפרוץ לכלי רכב ולריב על כלום. ההתנהגות שלי גרמה לי להרגיש יותר מקובל ויותר חזק.

"בכיתה ט' הסכמנו אמא שלי ואני שהדבר הכי טוב אהיה שאתרחק מהסביבה הזו, וככה הגעתי לפנימיית יוהנה ז'בוטינסקי. זו הפעם הראשונה שהרגשתי שאף אחד 'לא יושב עליי' ושאני עצמאי לגמרי. למדתי המון מהמדריך בפנימייה, וזה ילווה אותי לכל החיים. אבל למרות זאת, לקראת סוף הפנימייה חזרתי לעשות שטויות, וגם התחלתי להשתמש בסמים. כשהגיע הגיוס לא תכננתי ללכת לצבא. לא בגלל אנטי או משהו כזה, פשוט לא ידעתי על הצבא הרבה וזה לא ממש עניין אותי. דווקא אמא, וגם החברים, אמרו לי שהצבא מאוד יכול להתאים לי ושאני אסתדר בו".

סרן אליאור שושן(צילום: באדיבות דו"צ)

מי שעזר לשושן ללבוש מדים היה בן דודו, שגם הוא התגייס באותו הזמן. הוא שכנע אותו למלא את חובתו האזרחית ושושן מעיד כי שבוע לפני הבקו"ם, המוטיבציה שלו כבר הייתה גבוהה.

"מההתחלה אמרתי לכולם שאני אהיה קצין", הוא מספר, "רבים לא האמינו שבאמת אגיע לזה, ואמרו לי שבטח תוך כמה חודשים אצא מן הצבא. אבל אני ראיתי את הקצין שלי, וידעתי שאני רוצה להיות כזה. יש לי אמונה שלא משנה באיזה מצב אתה, אם אתה רוצה משהו אתה תשיג אותו - וזה מלווה אותי עד היום".

את ראש השנה חגג שושן בתעסוקה מבצעית בדרום. למרות שיכול היה להשתחרר בראש השנה, הוא החליט שדוגמא אישית זה מעל הכל. "אם החיילים שלי נשארים בראש השנה בצבא, גם אני נשאר". ויש לו גם מסר, לקראת השנה החדשה: "חשוב תמיד שנזכור שקיום המדינה הזו לא ברורה מאליו ושצריך להגן עליה".

מטג'קיסטן ליהדות

טוהר לב ארי (23) עלתה מטג'קיסטן בגיל 5 עם סבתהּ, כאשר אמהּ עלתה לארץ עוד קודם לכן. היא נולדה כלא-יהודיה, אך החליטה להתגייר בגיל 16 - גיור שאותו לא השלימה כי "לא היה רציני מדי, מבחינת היקף הלימוד והעומק".

את הרצון להתגייר כמו שצריך היא מסבירה בפשטות: "תמיד רציתי להיות יהודיה, ותמיד הרגשתי מלאת אמונה בקדוש-ברוך-הוא. יש אנשים שמתגיירים בשביל אזרחות או עבור בן הזוג, עבורי זה מעולם לא היה ככה".

רב"ט טוהר לב-ארי(צילום: באדיבות דו"צ)

היא התגייסה רק בגיל 21 ("בהתחלה לא חשבתי להתגייס, רציתי לעבוד") וכיום היא משרתת כמש"קית משמעת. "מעולם לא הגעתי למצב בו הייתי צריכה להגיש תלונה נגד חייל" היא אומרת, "אני מאמינה שצריך להקשיב יותר מלדבר, וזה מוכיח את עצמו. המצווה הכי חשובה בעיניי היא 'ואהבת לרעך כמוך'".

בעת שירותה הצבאי החליטה להתגייר באמצעות "נתיב", והיא לא מתחרטת לרגע. "לימודי היהדות באמצעות מכון הגיור שבצבא היו מעניינים הרבה יותר מאלו שחוויתי כמה שנים קודם לכן במסגרת הרגילה". רס"ר הבסיס שבו היא משרתת וכן המשפחה המאמצת שנלוותה אליה לאורך כל התהליך תמכו בה כל הזמן, ואף הגיעו איתה לבית הדין לשלב הסופי של הגיור בפני שלושה דיינים.

את ראש השנה היא בילתה אצל המשפחה שליוותה אותה בתהליך הגיור. "עבורי ראש השנה הוא חג של התחלות חדשות, אפשרות לבקש סליחה מאנשים, ולחדש את האמונה שלי בקדוש-ברוך-הוא", היא אומרת. "אני מקווה שהחג ישמש גם עבור אחרים אפשרות להתחזק באמונתם. מי שאין לו אמונה הוא כמו אדם מת". 

מארץ האפשרויות לעזה

מאיר שובוויץ (24) גדל בבית דתי בניו-יורק, הוא למד בארצות הברית תואר ראשון בקרימינולוגיה, שבמהלכו גם עבר קורס חובשים. "אחרי האוניברסיטה הגעתי לבד לארץ כדי ללמוד בישיבה, וגם התנדבתי במכבי אש. האמת היא שלא תכננתי להישאר יותר משנה אחת", הוא מספר. "יום אחד, מתנדב במכבי אש הודיע לי שהוא מתגייס לצבא - והחלטתי ללכת בעקבותיו. זה היה ממש פתאומי, לא תיכננתי את זה, וגם המשפחה הייתה מופתעת, אבל תמכה בי לאורך כל הדרך. זה נורא חשוב, כי בלי זה היה קשה לי מאוד להסתדר כאן.

"התגייסתי לגדוד 13 של גולני, וזה אולי הדבר שהכי גרם לי להתבגר בחיים. בהמשך התקדמתי לתפקידים רפואיים והיום אני פרמדיק באוגדת עזה. זה תפקיד עם המון אחריות, אני עוזר להציל חיים של חיילים ושל אזרחים. למדתי בארץ ובצבא שתמיד יש דרך נוספת להצליח, גם אם בהתחלה המשימה נראית לך בלתי אפשרית. בארצות הברית לא ממש הרגשתי בוגר, ביחס למה שהרגשתי שהצבא נתן לי".

סמ"ר מאיר שובוויץ(צילום: באדיבות דו"צ)

לא קל להיות חייל בודד, בטח בחגים, אבל זה לא מה שישבור את שובוויץ. "לפני שנתיים הרמטכ"ל חגג איתנו את ליל הסדר, וזה הרגיש לי ממש

כמו להיות עם המשפחה, כשכולם נמצאים אחד עם השני", הוא מספר. "בנוסף, החגים בארץ מאוד שונים מאלה שבארצות הברית. כאדם דתי, וזה מעט מצחיק, הרבה יותר קל לי בגלל מאחר שכל חג הוא יום אחד בלבד, ולא שניים רצופים כמו בחו"ל".

אבל השנה שובוויץ לא היה לבד בחגים. את ראש השנה הוא חגג עם הוריו, שהגיעו לארץ לרגל אות הצטיינות שקיבל".

מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה?

"עוד שלושה חודשים אני מסיים את השירות בצבא, אני שמח ששירתי. בעתיד הקרוב אני מתכנן לחזור לארצות הברית כדי לרכוש שם מקצוע וגם למצוא בת זוג. אבל אני מאמין שעוד אחזור לכאן".