יום כיפור חילוני - יש דבר כזה

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• כל מה שרציתם לדעת על יום הכיפורים - כאן
• יום כיפור: 64% צמים, 46% מתפללים
• דיווח בעיתון חרדי: תאונה עם "דבר אחר בר"   
  

ובכל זאת, רבים מאלו שאינם הולכים לבית הכנסת אינם יוצקים תוכן רוחני כלשהו - גם אם לא דתי - ליום כיפור: האופניים ממלאים את הרחובות, אתרי הורדות הסרטים עובדים שעות נוספות לפני החג, ורבים מטיילים במרכז העיר להנאתם. יש מי שבוחר לעשות זאת אחרת: יום כיפור בישיבה החילונית "בינה" הפך בקרב בוגריה לשם דבר. שני חניכים שהיו שם, ואחת שעומדת להיות שם השנה, מספרים על יום כיפור אחר. 

שחר אהרוני

בוגרת מחזור ה' של המכינה

יום כיפור מאז ומתמיד היה עבורי יום חריג בנוף. עוד בילדותי תהיתי על פשרו: זהו לא יום אבל, אך צמים בו. אין זהו יום חגיגי ככל החגים, אך הוא טהור וקדוש.

במהלך השנים, טקסי יום הכיפורים התמקדו במפגש חברתי בסביבות בית הכנסת, או במרכז העיר. צמתי לסירוגין. מדי פעם גם הלכתי לתפילה הרפורמית, אך עדיין לא הבנתי את פשר החג. בהמשך, במהלך התיכון, למדתי במגמת יהדות והתחלתי להיחשף לעולם העשיר שלה, ולהבין שהחגים, ביניהם יום כיפור, אינם אוסף מקרי של מנהגים וטקסים, אלא תרבות עמוקה שדורשת את תשומת לבי.

שחר אהרוני. חוויה מיוחדת ושונה(צילום: media-pr)

לאט-לאט למדתי לאהוב את התרבות הזו, וגם לאחר שנגמרו לימודי יהדות בתיכון - נשארתי עם הסקרנות. נרשמתי לבתחילה לסמינר של המכינה הקדם-צבאית של הישיבה החילונית "בינה". רציתי לבחון מה ביני ובינה, והתוצאה הייתה התאהבות. הלימוד היה כמו מתוך אותיות מנצנצות, ואני, שבויית הקסם, מיהרתי להירשם למכינה. שם, למדנו להסתכל על התרבות היהודית מזווית אישית, חילונית. למדנו שהיהדות קשורה לחיינו הפרטיים, לצדק חברתי, ובעצם - לכל דבר.

יום כיפור במכינה היה חוויה מיוחדת ושונה. כמה שבועות מראש חקרנו את ה"סידור" המיוחד של הישיבה החילונית ולמדנו מהו יום כיפור לפי מקורות שונים. בערב יום כיפור התכנסו על גג מרהיב, המשקיף מגבוה על בנייני תל אביב. שרנו, אולי 300 איש, על כך שחטאנו ופשענו, שמענו תפילות אישיות וכלליות של כל הסובבים אותנו. הופתענו מכוח החוויה. כמה כוח היה לאיחוד הגורמים סביבנו- מורי המכינה, השירה, גג המשקיף על תל אביב, האנשים שמסתובבים במסדרנות בינה ונושאים דברים שבלב.

שנה לאחר מכן כבר הייתי בתחילת שירותי הצבאי. לא תיארתי לעצמי שהשנה אחווה את יום כיפור כמו בשנה הקודמת. שבועיים לפני המועד, קיבלתי טלפון מחבר קרוב, שהמשיך להתגורר בדרום ת"א עד לגיוסו. אותו חבר הציע לי שגם השנה נעביר את יום כיפור בחברת אנשים מהמכינה. 

לאחר מחשבה קצרה היה לי ברור שאי-אפשר לסרב. דרום תל אביב, קניות, ארוחה מפסקת והטקס הפרטי שלנו - החוויה הייתה נוסטלגית וקסומה עבורנו. החלטתי ברגע האחרון שאצום, ואפילו אאתגר את עצמי בהתנתקות מהפרעות חיצוניות, כמו המחשב או הסלולרי.

החוויה הייתה עמוקה, וממשיכה ללוות אותי גם השנה. איני יודעת אם הפעם אהיה בביתי בחיפה או בביתי בדרום תל אביב, אם אצום או לא, אבל אני יודעת שיום כיפור לעולם לא יהיה כפי שהיה.

נתנאל סרור

בן 19 מרחובות, מתגייס בעוד חודשיים

לפני שנתיים, כשהייתי בתיכון, יום כיפור היה יום מרתיע במיוחד. גדלתי במשפחה דתית-לאומית, ולמדתי בתיכון דתי לבנים. בניגוד למצופה, מלבד הוספת סליחות בתפילת שחרית לא היה כל סימן ליום כיפור. המורים המקצועיים התעסקו במקצועותיהם, והמחנך שלי (שהיה גם רב בית הספר) ניסה להספיק איתנו עוד כמה דפי גמרא. 

את יום כיפור חוויתי בעיקר בבית. אבי ואני היינו הולכים למניין מצומצם של תוניסאים, ואני זוכר שאבי תמיד התרגש כששמע את הניגונים והפיוטים מבית אבא. אבל עבורי, התפילה הייתה שעות על גבי שעות, מחזור של 700 עמודים ביום אחד - ולאף אחד מהם אני לא באמת מתחבר. הייתי מדפדף קדימה ורואה עוד כמה נשאר - 500, 250, 30, וסוף סוף הולכים לאכול, בידיעה שזה יהיה אותו הדבר בשנה הבאה.

יום כיפור בישיבה החילונית

אבל בשנה שלאחר מכן זה דווקא השתנה, בישיבה החילונית בינה. בפעם הראשונה חוויתי את יום כיפור לא כיממה אחת, אלא כתהליך מעמיק, ששיאו היה עשירי בתשרי. למדנו את הלכות תשובה של הרמב"ם, עסקנו במושג "קדושה" ובפעם הראשונה, שאלתי את עצמי היכן אני שואף להיות ביחס ליום הגדול הזה.

הפעם, יום כיפור לא נחת עלי.

כשירדה החמה, התכנסנו על גג בית מעריב, מאות אנשים, כדי לחוות את היום הזה ביחד, כקהילה.

היום היה מאוד מגוון: משבצות שירה, תפילה, שיעורים בנושאים שונים הנוגעים ליום כיפור מפי בוגרים וצעירים, נשים וגברים. פתאום הרגשתי את היום הזה. 

כיום אני עובד ברעיית צאן בחווה בנגב, ובקרוב מתגייס לצבא. בניגוד לשנה במכינה, כאן בחווה כל יום דומה למשנהו, ולצערי לא יוצא לי לעסוק בתשובה בצורה מעמיקה כמו אשתקד. אך למרות זאת ברור לי שגם השנה אהיה ביום כיפור בבינה, בוגר יותר בעקבות השנה שעברה עליי, וכפרט בקהילה.

לינדה נתן

חניכה במכינה כיום

ביישוב הקהילתי שגרתי בו עד לפני כמה חודשים, גדלתי מאז גיל 8. זה לא יישוב גדול, אבל ללא ספק אי-אפשר לומר שאנשים בו מעט. אנשים לא חסר, הם פשוט מתחבאים במשרדים הקטנים שלהם ביום, ובבתים הגדולים שלהם בלילה.

ביום כיפור, בין אם אתה מתכוון לצום או לשחוט חזיר - אתה תתקלח, תלבש חולצה לבנה והבעה חצי-רגועה-חצי-מיוסרת שתשלוף מפינת הארון, ותרד להסתובב בישוב. איש איש, ילדיו ואופניהם החדשים, יתהלכו להם במין הליכה איטית, מפטפטים עם חברים ועוברי אורח רנדומלים. טון הדיבור לרוב לא יחרוג מעבר לרמה מסוימת, אחרי הכל, יום כיפור.

לינדה נתן. לא עושה כי כולם עושים

לעומת זאת, נושאי השיחה יישארו סתמיים. מפגש של רוב האוכלוסייה הקטנה-גדולה שלנו הוא הזדמנות נהדרת להעביר ידיעות על מבצעים בקניונים בערים הקרובות, רכילויות לגבי אנשים שצצו לפתע אחרי שאיש לא ראה אותם בבועה הנקייה שלנו לאורך כל השנה.

אם נוריד את כל הכיפות שכולם נזכרים לשים באותו יום, ואת הלבוש הלבן, זה ייראה כמו הפנינג מוזר ללא נושא. הפנינג שבו כולם מתהלכים רק לשם ההתהלכות. אין דוכני אוכל, אין בר או אפילו מוכר מסכן ובודד שמנסה למכור פפסי. כולם פשוט שם.

איני מאמינה בלעשות דברים כי "כולם עושים" או כי "ככה אלוהים אמר שצריך לעשות". אני מאמינה בעשיית דברים מתוך משמעות אמיתית, מתוך ערכים ואמונה. יום כיפור הוא בעיני יום בעל פוטנציאל להכיל בתוכו חמלה, אהבה אחד כלפי השני, כבוד הדדי והבנה הכי-בסיסית שלכל איש יש ראש ולב, וביחד, בתהליך מוזר כלשהו, נוצרים שם הרגשות ורגשות שיכולים להיפגע אפילו ממבט מזלזל אחד.

כמובן שכל יום הוא יום להאמין ולתרגל התנהגות שמבוססת על הערכים האלו, אבל, אין מה לעשות, ביישוב כזה שבו כולם במרדף ל"חינוך מצוין" (והכוונה בזה היא לציונים בלבד), אין זמן לתרגול של דברים שוליים אלו. לכן, בשביל הרבה אנשים יום כיפור הוא הזדמנות להתחבר לערכים הנ"ל.

אני לא מזלזלת בכוונות של אנשים, ואני באמת מאמינה שאצל חלקם קיים הרצון להתחבר לטוב באותו יום, אבל לצערי, המעשים אינם תואמים את כוונות. כשאני רואה חבורה של בנות בחצאיות ארוכות ולבנות, שבמהלך כל השנה התהלכו עם הטוסיקים בחוץ, מרכלות על כמה שהבחורה ההיא מוזרה או מטומטמת - העניין מקבל בעיניי צבע מכוער. כמו קשקוש של ילד שניסה להכניס המון צבעים ובסוף יצא חום מגעיל.

אז יש תפאורה נהדרת וחגיגית, התזמורת מנגנת מדהים ואפילו השחקנים נהדרים. עכשיו נשאר למצוא מילים שיעבירו מסר וידברו אמת.

מה שהכי אבסורדי בעיניי הוא שאף אחד לא מכריח איש להשתתף בהצגה הזו. אולי פרט למצפון - מה, אני לא אצום? אני לא בן אדם טוב? ועוד איך שאני אצום. לכן, לובשים לבן ומקשיבים לחוקים ומקווים לשמוע שופר ולצאת נקיים.

אבל לא כך הדברים עובדים. העבודה היא ארוכה, יום-יומית. ואם כבר בחרת לרכז את כל זה ליום אחד, לא חבל לבזבז את הזמן בשיחות חולין במקום בשיחות פנימיות עם עצמך? היום הזה, כפי שחוויתי אותו עד היום, מעולם לא היה יום אישי. היום הזה לא לבש טוהר, הוא לבש לבן. הוא לא דיבר חמלה והתחשבות, הוא גימגם סליחה רגעית. האם השנה זה ישתנה?

ליאור טל-ראש מכינת בינה ע"ש אריה לובה אליאב: "יום כיפור הוא אחד הימים המרכזיים בתרבות היהודית. זהו יום המביא לשיא תהליך של חשבון נפש ותיקון עצמי

וחברתי שאמור להתנהל מראשית חודש אלול ועד כיפור. בכאב אני רואה איך תכניו של היום הזה מטשטשים בקרב חלק גדול מהציבור בישראל.

"יש דתיים ששכחו, כדברי הנביא ישעיהו, שעיקר העניין הוא תיקון עצמי וחברתי ומתרכזים בצום ותפילה כמעט חסרי משמעות. יש חילוניים שהפכו אותו ליום שמרכזו אופניים וסרטים. במכינת בינה אנו לומדים על מושגי החטא, הסליחה והתיקון במהלך אלול ומתכנסים יחד עם כל קהילת בינה לציין את היום הזה בטקסים ולימוד שמדברים לכל אדם בלי קשר להשקפתו הדתית. עבורי כאתאיסט המחובר עמוקות לתרבות היהודית זהו אחד האירועים היפים והמשמעותיים בכל השנה".