לא, אשתי ארזה לי
הם צועקים, מתלוננים, חייבים לספר לכם שקייב זה רק הקונקשן לניו יורק, מנפנפים גבוה בדרכון הזר שלהם ואפילו לא יסתכלו עליך בתור המקוצר למחלקה הראשונה. הישראלי המכוער נוסע לחו"ל מנקודת מבטו של קצין ביטחון בנתב"ג
לקראת יום כיפור, חג הסליחות והחרטות, אני מציג בפניכם פנים חדשות ומטרידות שלנו כפי שהתגלו לי במהלך עבודתי כאיש ביטחון בנמל התעופה בן-גוריון. המילה "איש" קצת גדולה כאן, בחור צעיר, בסך הכול בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, ששמר עליכם במהלך השירות הצבאי שלו כקצין קרבי ועכשיו דואג שתגיעו לחופשה שלכם בחו"ל בשלום. הרשו לי לספר לכם בקצרה על אותם אנשי "ארזת לבד" שאתם מחשיבים כמכשול טורדני בדרככם אל ה-1+3 בדיוטי-פרי.
במהלך משמרת עמוסה עם שלל טיסות לשלל יעדים אני עומד ומדבר עם נוסעים שעוברים בדיקה ביטחונית. מימיני עומדים שלושה בודקים נוספים: סטודנט לרפואה (שנה שנייה), סטודנטית (תואר שני) לכלכלה וסטודנט למשפטים. לשמאלי שתי בודקות נוספות: סטודנטית להנדסה וסטודנטית (תואר שני) לפסיכולוגיה. אנחנו - בלי להשוויץ - "מלח הארץ" שכל כך חסר כאן. היינו יפי הבלורית ובלי התואר בשירות הצבאי ועכשיו אנחנו מנסים לשרוד את שלב "החיים האמיתיים" בהתמודדות עיקשת עם שכר הדירה, תשלומי הלימודים, רכישת מוצרי יסוד, ובקיצור לעבור את מה שרובכם כבר עברתם ובוודאי זוכרים כתקופה לא פשוטה.
עוד בסדרת הטורים "משרתם של ישראלים" בערוץ הדעות של ynet:
זה נראה לך חם? ביקשתי קפה רותח! / שני ג'ימי
בטח לא פראיירים בבריכה / דולב רביד
גם אתם משרתם של ישראלים? ספרו לנו על כך: opinions@y-i.co.il
אין לי כוונה לדבר על גסות הרוח שלכם, הצעקות, חוסר הסבלנות, החוצפה המושרשת בכם לדרוש ולקבל מיד. התלונות השקריות של: "אנחנו עומדים פה כבר 50 דקות!" כשבפועל הגעתם לפני כ-10 דקות. גם לא אדבר איתכם על התגובות של התיירים הזרים העומדים בתור המקביל אליכם ובכל פעם מעמידים אותי מחדש במצבים מביכים עם שלל שאלות שגם דיפלומט מיומן לא היה יוצא מהן "בשלום".
אתם לא עוצרים לרגע וחושבים שאולי אני בגיל המתאים להיות הבן/הנכד שלכם, אולי עומד מולכם בחור צעיר שבעתיד יעבוד לצדכם בהיי-טק או יטפל בכם בבית החולים בעוד כמה שנים. אתם פשוט שוכחים שאני כאן בשבילכם ושהדרך היחידה שבה אני יכול להצדיק את המשכורת שלי היא לשמוע שכל הטיסות שעברו תחת ידיי, נחתו בשלום. גם אחרי כל הטענות הללו, אני לא מוצא לנכון להטיף לכם, מתוך הבנה שזו התרבות כאן בארץ ואני לא מחנך לאומי. אני רוצה לדבר עלינו כעם, שמתפורר בחסות האגו שתופס אצלכם חלק משמעותי בהגיעכם לטרמינל 3.
טסים לניו יורק, קייב זה רק הקונקשן
מאז ומתמיד עבדתי/התנדבתי עם שלל גוניה של האוכלוסיה הישראלית. ראיתי נחמדים יותר ונחמדים פחות, התווכחתי עם בודדים ועם קבוצות, קיבלתי ביקורת בונה וגם פוגעת, ועם כל אלו ידעתי להתמודד ולהתקדם. עם יהירות, אגו מנופח, התנשאות, חוסר סובלנות ושוויצריות שפגשתי בנתב"ג, מעולם לא ידעתי להתמודד.
אחת הדוגמאות הראשונות הייתה בתחילת דרכי בעבודה. בכל פעם ששאלתי את הנוסעים: "לאן אתם טסים מישראל?", הם התפארו ביעד הסופי והמרוחק שלהם אף על פי שהם הבינו שלא לזה אני מתכוון. בהתחלה לא ייחסתי לעניין חשיבות מתוך תמימות ומחשבה שהנוסעים פשוט לא מבינים אותי או שהם חושבים שאני אחראי לתייג את המזוודות שלהם אל היעד הסופי. עם הזמן נעלמה התמימות, נצבר ניסיון והקליטה שלי התחדדה למבטים, צורת דיבור, טון דיבור, הבחנה בין נוסעים המרבים לטוס וכבר מכירים את התהליך לבין "חד-פעמיים" בשדה.
ההבנה שאתם מנופפים ביעד הסופי והמרוחק שלכם, על מנת שכולם ישמעו/יידעו שאתם טסים לניו יורק ולא חס וחלילה לקייב כי זה רק קונקשן, הפתיעה אותי. מדוע אנשים מחפשים להתרברב ביעד שלהם וממש מתביישים להגיד שהם טסים קודם כל ליעד פחות נוצץ? מדוע אנחנו מוצאים לנכון להתנשא על אדם זר שבסך הכול עומד לידכם בתור או מעביר אתכם בידוק ביטחוני של 15 שניות? אם היה עומד לידי ד"ר פול אקמן, מומחה מוביל בעולם להבעות פנים, הוא היה יכול להסביר במילים את מה שאני רואה ולא מסוגל לתאר. מעין שווייצריות המופיעה לה על הקמט בשפתיים שיורה אגו לכל כיוון. כשאתם נשאלים "מי ארז את התיקים שלכם", יש מי שיענה תשובה ישירה ויש מי שיתחכם. הנה אוסף דוגמאות קצר לתשובות שלכם:
למה, יש לי גמדים שיארזו לי?
מי יארוז אם לא אני?!
לא, אשתי ארזה לי.
הלוואי שהיה מי שיארוז לי
לא, מוחמד ארז לי.
אופס, יש לי דרכון זר
לאחר שנשאלתם ליעדכם, תתבקשו לשלוף את הדרכונים שלכם. יש שתי תצורות שליפה אפשריות:- יש לכם דרכון ישראלי בלבד.
- יש לכם דרכון ישראלי ודרכון זר נוסף.
לעולם, בעלי האזרחות הנוספת ישלפו את הדרכון האמריקני/אירופי וינופפו בו לכל עבר, למרות שהם לא טסים בפעם הראשונה וידוע להם שממדינת ישראל הם יכולים לצאת או להיכנס אך ורק עם הדרכון הישראלי.
אם בהתחלה חשבתי שמדובר בטעות, "אופס זה לא הדרכון הזה" או תמימות וחוסר מודעות לחוקים בארץ, הרי שהיום אני יכול להצביע בוודאות על כך שב-99% מהמקרים הללו זו דרך נוספת להתחשבן עם הסובבים אתכם ולהקנות לכם תחושת עליונות לא מובנת. המבטים שלכם, הרמת היד לגובה לא הגיוני המאפשרת לדרכון להיחשף לאור הפלורסצנט, כאילו אתם מחכים למחיאות כפיים על כך שיש לכם דרכון זר.
במקביל למה שמתנהל בתורי הבידוק הרגילים, יש עולם אחר שמעצים את מחשבותיי המזעזעות על התפוררות העם הזה: תור קצר לנוסעי מחלקת עסקים/ראשונה. אין בי כוונה לפאר את אנשי האוכלוסיה שעוברת בתורים אלו משום שבתוכה יש ריכוז גבוה של אנשים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית.
התור הקצר נועד להקל על אלו שטסים בכל שבוע לצורכי עבודה וללא ספק עייפים מהתהליך הקשה של לעמוד, לקבל מדבקה ולענות על ארבע שאלות פשוטות. תהרגו אותי איך אנחנו מצליחים לריב ב-10 שניות. כאן נתקלתי בפעם הראשונה בישראלים המוצאים לנכון לייחס חשיבות של "כלום ושום דבר" לאדם אחר המרוויח שכר מינימום לשעה. אנשים שלא יביטו בך כשאתה מדבר, משום שאינך במעמדם הסוציו-אקונומי. לא ייתנו לך לסיים משפט, כי אתה עושה את העבודה שלך כל יום ושואל את אותן השאלות בכל 30 שניות אבל הם כבר שמעו אותן מספיק פעמים משום שהם טסים פעם בשבוע ואין להם סבלנות בשבילך.
מוכנים לרמוס הכול
אותם נוסעים לעולם ייגשו לתורים הללו גם אם אזור הבידוק הרגיל ריק מאדם, וכל זה משום שמוצב שם שלט המעיד על אדם הטס במחלקה יוקרתית. אתם עומדים שם עם צוואר מתוח, גו זקוף, כאילו רק חסר לכם שטיח אדום שיבליט אתכם בשטח החיוור. יכולתם לחסוך זמן המתנה ולהגיע ישירות אליי דרך התורים הרגילים. אפילו אולי לקצר את התהליך - אבל לא, השלט ממגנט אתכם בכניסה לתור ושואב מכם את ההיגיון הבריא. אני מביט בכם מהצד ורואה איך השיניים שלכם שורטות את השפה התחתונה כשאתם מגלגלים עיניים בחיפוש אחר קהל שצופה בכם ואמור לספק לכם את תחושת העליונות.
זו הפעם הראשונה שאני כותב על הבעיות הללו בחברה הישראלית, על התרבות העקומה, על חסרי הסבלנות המוכנים לרמוס כל מה שנקרה בדרכם אל תחושת העליונות על האחר. מעולם לא נתנו משמעות כה גבוהה לפן הפיננסי כמו בשנים האחרונות. היום אפשר לקנות בישראל הכול בכסף ולכל דבר יש מחיר. אני באמת חושש שאנחנו מאבדים את הישראלי היפה, תחושת השוויוניות, ובפועל הופכים לתאים קטנים ובודדים במכלול ענק שסובל. אני לא בא בטענות לכך שיש מעמדות בחברה, או לכך שיש אנשים שמרוויחים יותר או פחות, כאלו המחזיקים בסטטוס הנחשב גבוה או כאלו שפשוט בוחרים להשוויץ מדי פעם בהישג כזה או אחר. לא פעם ולא פעמיים מתייצבת משפחה מקסימה או זוג מדהים בטרמינל שגורמים לי להגיד: "הנה, לא כולם כאלה".
ביום כיפור אני עוצר ומביט לאחור במטרה לאתר נקודות לא טובות ביני לבין הסובבים אותי ולהתנצל עליהן. אני חושב שהשנה אנחנו צריכים לעצור את מירוץ החימוש האישי שלנו בנקודות זכות לאגו, לנבור בהיסטוריה ולנסות לשנות את דרך החיים שלנו, את היחס לשכנינו, לתת ליהירות ולסטטוס האישי חשיבות פחותה ולהעצים את השאיפה לשוויוניות, אהבת הזולת וקבלת השונה.
לא משנה באיזה רכב אתה נוהג, כמה דרכונים יש לך או באיזו מחלקה אתה טס לקייב, זכור תמיד שאנחנו בני אדם. שונים, אבל זהים לחלוטין.
שתהיה שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
