מהו סוכות: חג האסיף, הסוכות והשמחה

חמישה מושגים לחג

זמן שמחתנו: למה בסוכות? למה בסוכה?

איך בונים סוכה כשרה?

• אסיף
  

"שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה / וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה / בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כג) "וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (שמות לד)

בספר שמות החג מופיע כאחד משלושה רגלים, והאחרון שבהם – בצאת השנה. מעגל השנה של התורה מתחיל באביב, בחג הפסח, והחג האחרון הוא חג הסוכות, המסיים את עונת הקציר והבציר. זהו זמן שמחה והודיה על יבולי השנה שחלפה, ותפילה לקראת ימות החורף, לגשמים והצלחת היבולים. לפיכך הוא נקרא: "חג האסיף".

• חג שמח
  

"חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים / בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ / וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ / אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ / וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ / שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ / בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' / כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ / בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ / וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז)

בספר דברים מוסבר כיצד יש לחגוג חג של שמחה. צריך לצרף את כל המשפחה, את כל הנצרכים והנזקקים, ולשתף אותם בפירות וביבולים. צריך להזמין אותם לעלות לרגל לירושלים (אתם מכירים משפחה שמזמינה על חשבונה את השכנים שקשה להם לצאת איתם לנופש? את העוזרת? – לא כדי לשמור על הילדים, אלא כדי שגם היא תיהנה שבוע בשנה? התורה ממליצה על כך כדרך להגדלת השמחה!)

שם, במקום אשר יבחר ה', חוגגים כל עם ישראל את סיומה של השנה שעברה בשמחה ובטוב לבב. משתדלים לזכור רק את הטובות, ולהתרכז רק בהם: "והיית אך שמח". בכל הזכרונות העגומים והחויות הפחות משמחות כבר דשנו ב"ימים הנוראים", בסליחות ובתקיעות, בווידויים ובתפילות, ועתה הגיעה העת להתרכז בהיבטים השמחים של חיינו. "ושמחת בחגך".

• חג שמונת ימים
  

"בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה / חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה' / בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ / כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ / בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם / ...עֲצֶרֶת הִוא / כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ... בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ / תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים / בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן / וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כג)

בספר ויקרא מתוארת תכנית החג המלאה: שמונה ימים תחוגו אותו. שבעה ימים ראשונים הם ימי חג הסוכות, והיום השמיני – עצרת. יום חגיגה נוסף, שבו אין חלות המצוות של חג הסוכות, לא סוכה ולא ארבעת המינים. שמיני עצרת מתייחס לסוכות כמו שבועות לפסח. חג של שבעה ימים ואחריו יום שמיני משלים. אלא שבסוכות הם צמודים ובפסח מרוחקים ומקושרים על-ידי ספירת העומר. משום כך, היום השמיני עָשָׂר נקרא "שמיני עצרת".

היום הראשון והיום השמיני הם ימי "שבתון". הימים שבתווך הם ימי מועד, אך אין בהם חובת שביתה מלאה ממלאכה, ולכן הם נקראים "חול המועד".

• ארבעת המינים
  

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן / פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים / וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל / וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג)

בספר ויקרא מופיעות גם המצוות המיוחדות של החג, ארבעת המינים והסוכה, שעל שמה הוא נקרא בשמו הידוע: "חג הסוכות".

מסורת בידי חז"ל מה הם הצמחים שאליהם מכוונת התורה בתיאור ארבעת המינים:

"פרי עץ הדר" - אתרוג. הוותיק במיני ההדרים שגדלים בארץ ישראל.

"כפות תמרים": לולב מעץ התמר, הוא הדקל. ודווקא במצבו ה"כפות", כשהוא מהודק וסגור ולא פתוח ככף יד.

"ענף עץ עבות": ההדס, שהוא שיח מעובה ועצו מכוסה עלים כולו.

"ערבי נחל": ערבה הגדלה ליד נחלים.

ארבעה מינים אלו עומדים בפוריותם ובירקותם גם בסוף הקיץ החם והשרבי בארץ ישראל, והם מסמלים את החיוניות, הפוריות ורוב המים שהארץ יכולה להתברך בהם.

• הסוכה
  

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים / כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: / לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם / כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל / בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם / אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג)

הסוכה היא סמל כפול: גם מזכירה את הסוכות שבהן ישבו בני ישראל בצאתם ממצרים, גם מזכירה את הממד הארעי והתלוי בהשגחה בכל קיומנו בארץ, גם עשויה משאריות הצמחיה שנותרו בשדה ובמטע בתום האסיף: "מגרנך ומיקבך", ובלשון חז"ל: "פסולת גורן ויקב".

סוכות בימי בית המקדש השני

לחג הסוכות מעמד מיוחד בזמן בית המקדש. מלבד מצוות העלייה לרגל, הייתה לשבי ציון שייסדו את הבית השני חיבה מיוחדת לחג הזה, והוא נחוג בשמחה גדולה בירושלים בימי הבית.

התיאור הקדום ביותר נמצא בספר נחמיה, מימי שיבת ציון (המאה ה-6 לפני הספירה), והתיאורים המאוחרים, במשנה ובספרים אחרים בני התקופה, מגיעים עד סמוך לחורבן הבית (המאה הראשונה לספירה). כך מסופר בתנ"ך על ימי עזרא ונחמיה:

וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה / אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי / וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר / צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת / לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב / וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם / וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם / וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת / כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא / וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד / וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן / וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים / וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט (נחמיה פרק ח')

• לולב בשבת
  

מצוות לולב כיצד? כשיום טוב ראשון של חג חל להיות בשבת (במקדש היו נוטלים לולב בשבת, אך כיום לא מברכים על ארבעת המינים בשבת) מוליכין את לולביהן להר הבית (לפני שבת, כדי לא לטלטל בשבת), והחזנין (הסדרנים) מקבלין מהן וסודרין אותן על גב איצטבא, והזקנים מניחין את שלהן בלשכה, ומלמדים אותם לומר: כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה (כדי שלא יצטרכו לחפש כל אחד אחרי שלו). למחר משכימין ובאין והחזנין זורקין אותם לפניהם, והן מחטפין ומכין איש את חבירו (כל אחד רצה להגיע ללולב שלו, או לפחות ללולב משובח) וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה - התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו.

• ערבה והושענא
  

מצות ערבה כיצד? (מצווה להקיף את המזבח בערבות בסוכות, כיום מקיימים לזכרה את ה"הושענות" בכל יום מימי החג, וביום השביעי – הוא הושענא רבא – מקיפים שבע פעמים, נוטלים ערבות נוספות על אלו שבלולב, וחובטין אותן). מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח, תקעו והריעו ותקעו, בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא", רבי יהודה אומר: "אני והו הושיעה נא" ואותו היום (יום השביעי הוא "הושענא רבא") מקיפין את המזבח שבעה פעמים. בשעת פטירתן (בסיום ההקפות של היום השביעי, האחרונות של החג) מה הן אומרים? "יופי לך מזבח, יופי לך מזבח"...

• שמחת בית השואבה
  

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים (שבמקדש) ומתקנין שם תיקון גדול (התקינו מחיצה), ומנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהן, וארבע סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל... ולא היה

חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות, והלוויים בכנורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר...

שמחת "בית השואבה" סבבה סביב חגיגת ניסוך המים. בכל השנה היו מנסכים (יוצקים) על הקרבנות והמזבח יין, ובסוכות היו מנסכים גם מים. את המים היו שואבים בטקס שמח ורב רושם ומוליכים אל המקדש ואל המזבח.

המים הם הנושא החוזר ונשנה של סוכות: התודה על המים שאיפשרו את האסיף של השנה, ותפילה על המים, הטל והגשמים של השנה שתבוא.