חגים שכאלה: בלי ארבעה מינים, בלי שמחת תורה
עם סוכה אחת לכל הכפר, בלי ארבעה מינים, ללא סליחות או תקיעת שופר - חגגו בני העדה האתיופים את חגי תשרי במנותק מכלל עדות ישראל. קבלו הצצה מרתקת לחגים בקרב היהדות שלא ידעה את התורה שבעל-פה
עוד בערוץ היהדות - קראו:
מדריך מצולם: איך בוחרים ארבעת המינים
עכשיו, נגיד שאתם בני הקהילה האתיופית. זה בדיוק מה שקרה ליוצאי אתיופיה, שנאלצו לעבור – לצד משבר העלייה על כל הכרוך בו, משבר השפה, התרבות והמנטליות – גם משבר דתי לא קל.
חודש תשרי וחגיו הם דוגמה אחת אך מרוכזת למדי לפער הבין-מסורתי והתרבותי. לרגע קט תשכחו מכל מה שידעתם על ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה, ונסו להכיר את החגים הללו מבעד לעיניהם של יהודי אתיופיה. הם שהיו מנותקים ומבודדים מיתר קהילות ישראל במשך כאלפיים שנים – מאז חורבן הבית הראשון – לא הכירו את התורה שבעל-פה.
הימים הנוראים: סליחות? אולי צום
בחודש אלול המקדים את חגי תשרי, משכימים יהודים בארץ ובעולם לאמירת הסליחות. באותה התקופה נהגו יהודי אתיופיה להיטהר ואף לצום עוד לפני יום הכיפורים, כהכנה וכחזרה בתשובה ליום הדין – הוא יום הכיפורים (ולא ראש השנה).
ראש השנה: בלי תשליך, בלי שופר, בלי ראש השנה
על פי המסורת היהודית האתיופית, נחגג ראש השנה בכלל בראש חודש ניסן, ככתוב בתורה: "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב, ב'). כיוון שיום זה לא הוכר בקהילתנו כיום הדין, הייתה ההכנה אליו דווקא מתוך שמחה ופחות מתוך יראה.
בראש השנה האמיתי (שבניסן) היו נאמרות תפילות מיוחדות על ידי הקיסים (הרבנים) שלנו. עבורנו היה זה יום חג, שבו שחטנו כבש, לבשנו לבן ולא עשינו כל מלאכה. כמעט כל דיני יום טוב חלו על היום הזה.
מצוות תקיעת השופר נלקחה מאיתנו בצער על ידי הגויים, שהאשימו את יהודי אתיופיה בניסיון מרידה בעוון התקיעה בשופר. מנהג המקום הוא להמליך את ראשי השבטים על ידי תקיעה בחצוצרות, כפי שאנחנו מכירים מהתנ"ך, ולכן נאסר על יהודים בתכלית האיסור לתקוע בשופרות.
מנהגים רבים הנהוגים בארץ בראש השנה, כגון טקס התשליך, כלל לא היו מוכרים לנו. גם לא הסימנים (כגון התפוח בדבש) או צום גדליה שחל למחרת ראש השנה. את אלה תיקנו חכמי ארץ ישראל בדורות מאוחרים יותר.
יום הכיפורים: אסט-סריו שבו נעקד יצחק
לסעודה המפסקת לפני הצום, היינו אוכלים מאכל מיוחד שנקרה "פטפט": מאכל חלבי המורכב מלחם אתיופי וחלב מורתח שהפך לעין גבינה. את הלחם היינו חותכים לחתיכות קטנות, ושופכים עליו את החלב המורתח. טעמו של המאכל היה מעט חריף, אך זה היה מעדן של ממש.
אצל יהודי אתיופיה מכונה היום הקדוש: אסט-סריו (אסטראי), או "תזכרה אברהם", מפני שביום זה, לפי מסורת יהודי אתיופיה, נעקד יצחק על ידי אברהם אביו. היום הזה אינו שונה במהותו מן הנהוג בכלל עדות ישראל, להוציא את נוסח התפילות, שהיו שונות לחלוטין.
בעוד יהודי העולם נוהגים להתפלל את תפילת כל נדרי, ערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה – ליהודי אתיופיה היו רק שלוש תפילות, כפי שנהוג בכל יום. אלא שביום כיפור הן היו ארוכות מתמיד, ורוב העדה שהתה לאורך היום במסגיד (בית הכנסת, הנקרא כך מלשון סגידה בארמית, והשתחוויה בעברית).
את התפילות מכירים ויודעים רק מנהיגי העדה הרוחניים והקסים. שאר העם נוכח במהלכן, משתחווה היכן שצריך ועונה "אמן".
התורה ציוותה "ועיניתם את נפשותיכם". יהודי אתיופיה היו מענים את גופם גם בזמן התפילה המרכזית. בתפילת השחרית היו רוקדים ריקוד של שמחה במעגל - גברים לחוד ונשים לחוד.
סוכות: סוכה אחת לכל הכפר
את חג הסוכות חגגנו כמשפחה אחת גדולה. כולם ביקרו אצל כולם, מכפר לכפר. בכל כפר הייתה סוכה מרכזית שנבנתה על ידי משפחות שיש להן נדר להזמין בכל שנה את אנשי הכפר לסעוד עמם במשך ימי החג. סוכה פרטית לכל אחד? לא היה דבר כזה.
גם את ארבעת המינים לא נטלנו, כיוון שהמצווה נעלמה מאתנו עם חלוף השנים וייסורי הגלות הארוכה. כאן המקום לציין כיצד קיימו את מצוות הסוכה וארבעת המינים בימי עזרא ונחמיה: "צאו ההר והביאו עלי-זית ועלי-עץ שמן, ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות: לעשות סוכות" (נחמיה ח', ט"ו). נראה כי עם ישראל שכחו כיצד יש לבנות סוכה וליטול ארבעה מינים.
שמיני עצרת: מה זה שמחת תורה?
את חג "שמיני" חגגנו כציון לסיום חגי תשרי, כפי שכתוב בתורה, אבל לא הכרנו את שמחת התורה – חג שנקבע בדורות מאוחרים יותר.
לימוד התורה באתיופיה היה נחלתם של יחידי סגולה בלבד, וגם הם למדו אך ורק את פשטי הכתובים. המון העם לא הורשה ללמוד, מפני קדושת התורה. לתפיסתנו, לא כל אחד יכול לעסוק בה. לכן, מבחינה מסוימת, התורה באתיופיה נשאה במקום, ולא השתנתה מימי המקרא. היא לא התפתחה מבחינת עומק כוונות התורה.
גם הלכה למעשה בעניין קיום המצוות, אי אפשר לייחס לנו בקיאות במסורת התורה ובהעברתה בכתב מדור לדור. מכאן ההבדלים הגדולים בין מנהגי יהדות אתיופיה, לשאר יהודי העולם. קיום המצוות בכל העולם היהודי נבע מתוך המשנה, הגמרא, המדרשים, הקבלה ועוד. כל אלה היו זרים ליהודי אתיופיה.
המפגש של בני העדה עם צורת חיים הלכתית שונה, השלימה פרטים רבים שהיו נסתרים מאתנו בשל הניתוק הרב בין העדה
לבין העולם היהודי, לאורך שנות הגלות. ולמרות חוסר הבקיאות בהלכה הכתובה, אמונתנו באלוקי ישראל ובתורת משה הייתה חד-משמעית. יהודי אתיופיה מסרו את נפשם והקריבו את היקר להם, כדי לשמור על אמונתם.
שמירת המצוות באתיופיה וקיומן הלכה למעשה, לפי מיטב הבנתנו – נבעו מתוך כוונה טהורה לקיים את התורה. בארץ נפגשנו עם דרך שונה לקיום המצוות, וכיום הקהילה מקיימת את החגים והתפילות בבתי הכנסת ברחבי הארץ, תוך שילוב בין מסורת אבותינו, למנהגים החדשים שמצאנו בארץ הקודש. והכל מתוך שמחה ואהבת הבורא, שזיכנו לעלות לארץ ולחיות בה עם כלל ישראל. כולי תפילה שנזכה לבניית בית מקדשנו במהרה בימינו.
- הרב מברהטו סולומון הוא מרכז התוכנית להכשרת מנהיגות רבנית של בני הקהילה האתיופית במכללת הרצוג - גוש עציון.
לפנייה לכתב/ת 
