עוברים לסוכה, חוזרים לתקשר

"לי אין בעיה", אמר לי עורך דין בכיר ואמיד, "גם אם אפשוט את הרגל כלכלית - אעבוד בשטיפת רצפות ואפרנס את משפחתי".

• מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? היכנסו לפייסבוק שלנו  
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• כל מה שרציתם לדעת על סוכות - בעמוד מיוחד לחג
• ביצוע שעוד לא שמעתם לשלומית בונה סוכה
• חגים שכאלה: מי שמע באתיופיה על ארבע מינים ושמחת תורה?
  

ואבי אומר לי: "האם כחברה לא השמנו מהר מדי? עוד לא גמרנו להקים את המדינה, עוד לא צמצמנו פערים וגישרנו עליהם, וכבר חלקנו שבעים, ואפילו שבעים מאוד. הנדע להדק חגורה ביום מבחן, אם יידרש?"

והסוכה אומרת לכולנו: "אפשר להסתדר, גם מחוץ לבית הממוזג. אפשר לחזור לחיי הנוודות של אבותינו. הם שרדו את ארבעים שנה במדבר בסוכות ארעיות. נכון, יש קצת זבובים ואפילו צרעה מזדמנת מתיישבת לה על דבש, אבל אפשר".

גם הקול של חג הפסח מצטרף למקהלה: "נכון שאנחנו כבר מזמן לא אוכלים לחם אחיד, ובלי לחם שיפון עם שמן זית, וקרואסון פריך ומעודן, כבר קשה לנו להעביר ארוחת בוקר. אבל אפשר בהחלט לחיות על מצות במשך שבוע, זה אולי לא כל-כך נוח לדרכי העיכול שלנו, אבל אפשר".

בקשר לקשר

אבל זה לא רק עניין של הישרדות כלכלית, זה גם עניין של הישרדות רגשית ומשפחתית. הבה ונבחן את עצמנו ההורים, כמה מהקשרים שאנו טווים עם ילדינו מושתתים על נתינה חומרית. אין לנו הרי מספיק זמן איכות בשבילם. אנו עסוקים, ויש לומר שגם הם עסוקים. ופעמים רבות מה שמחליף את החיבור הרגשי והרוחני העמוק זה העגלות העמוסות מהדיוטי-פרי שאנו מעניקים להם, האייפון החדש או המותג המסחרר שנכנס בשעטה לחיינו.

זה כמובן לא דבק של ממש, ואפילו לא דבק בכלל. זה חיבור אינטרסים הנשען על שאריות רגשיות מהעבר הרחוק כשעוד החזקנו אותם על הידיים.

הסוכה היא סוג של דיאטה. בכוחה ליצור אינטימיות שנעלמה מחיינו. היא שינוי שמפשיט אותנו מהסביבה החומרית המוכרת והעמוסה לעייפה בחפצי נוחות, מיני אמנות ותשתיות בידור: מסכים, רמקולים, מקלדות, אוזניות וכל מיני אביזרים מסיחי דעת, ובעיקר כאלה שמבודדים אותנו מהחברה הסובבת אותנו, אפילו זאת הצפופה והמשפחתית האמורה להיות עוגן אינטימי ונוסך בטחון.

תוכן בסוכה

אז לא די ב"שלומית בונה סוכה", אלא צריך למלא אותה בתוכן. התוכן שאני מציע אותו הוא התכנסויות משפחתיות, עם כוס קפה ועוגה. או על ארוחת חג עשירה ומלאה. ולהתחיל להביט אחד לשני בעיניים. לשאול את השאלות שמזמן לא שאלנו, לשמוע את התשובות שמזמן לא קיבלנו. לשתף, לחלוק, להתרגש, לבכות ולצחוק. להוציא אלבומים עבשים, וזיכרונות מנוילנים.

להזמין את הדודה, ואולי את השכנים שאנחנו כבר לא בטוחים שאנו זוכרים את שמותיהם. אולי לשיר שירים נוסטלגיים, ואולי להזכיר בדיחה משפחתית שאבד עליה הכלח. בקיצור לחזור אל הנפש האבודה שלנו. הנפש שהפכה ליצור פייסבוקי, טכנופסיכולוגי, עם שמות ותמונות בדויות.

לצאת מהמאורה שלנו ברשת הכמו-חברתית ובעיקר וירטואלית, לטובת הסוכה הממשית, המיוזעת בימים והקרירה בלילות. הסוכה שהיא בסך

הכול מעטה דק וארעי ביננו לבין הטבע, בינינו לבין הכול.

לא לחינם מנהג האושפיזין מאפיין את החג הזה. כי כשמתפשטים מהעטיפות היום יומיות, נעשים פתוחים אל "האחר". כשמתפשטים מדרכי התקשורת המקובלות, נפתחים לדרכי תקשורת אחרים.

ובעצם, כשחושבים לעומק, הסוכה היא סוג של תקשורת. התקשורת השגרתית שלנו עטופה ב"הגנות" מגוונות. יש לנו הרבה אמצעי תקשורת, אבל הם הפכו אותנו ללקוניים, קצרים וקצת נכים רגשית. שינוי מרחב המחייה הוא בעצם איוורור של דרכי תקשורת חשופות יותר ומוגנות פחות, ממש כמו הסוכה.

שתהיה לכולנו סוכת שלום.