מקומם של עבריינים מחוץ לפוליטיקה
במדינות מתוקנות, אנשים שהחזיקו מאהבת או התרועעו עם יצאנית נעלמו בנבכי ההיסטוריה. אצלנו הרשעה פלילית היא כרטיס כניסה לקאמבק פוליטי. דרעי חוזר, ומה יהיה עם קצב?
הוויכוח הציבורי בדבר אפשרות חזרתם של מר אולמרט, מר דרעי ודומיהם לחיים הפוליטיים והציבוריים במדינת ישראל מעורר הרהורים נוגים, גם לגבי עצם קיומו. הדיונים הסוערים סביב קלון או אי-קלון, עברו שבע שנים מאז ההרשעה או טרם עברו, מהי סמכותו של יו"ר ועדת הבחירות להחליט אם אין בעבירה משום קלון, וכיו"ב - נראים לי מיותרים, לא הולמים ובלתי רלוונטיים לחלוטין.
לתפישתי הצנועה, אדם שהורשע בעבירה פלילית - מקומו לא יכירנו בחיים הציבוריים, חד וחלק. בין שיש בעבירה שבה הורשע משום קלון ובין שלאו, בין שנדון לקנס כספי ולמאסר על-תנאי בלבד, ובין שהסיכוי האחד והיחיד להשגת שלום עם שכנותינו תלוי בכישוריו הייחודיים של המורשע - אין מקומו עוד בשירות הציבורי. רוב נבחרי הציבור במדינת ישראל לא התברכו, לצערנו, בכישרונות מרובים או בתכונות בולטות, אז לכל הפחות שיהיו נקיי כפיים וישרי דרך, דרישות שאינן נראות לי מופרזות מדי או מעבר ליכולתו של בן אנוש ממוצע.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
אדוני השוטר, אינני אשם / אבי שושן
אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי
למיטב ידיעתי, אנשי ציבור במדינות מתוקנות שמעבר לים, כמו ארצות הברית או בריטניה, שחטאו בחטאים קלים יותר ואף לא ריצו עונש מאסר כלל - כגון החזקת מאהבת או התרועעות עם יצאנית צמרת - פרשו מתפקידיהם לאלתר ונעלמו בנבכי ההיסטוריה. לא זכור לי שהשר פרופיומו ביקש לשוב לכהונת שר בבריטניה, או שגארי הארט שב להתמודד על נשיאות ארה"ב, ואף לא נראה לי שמר אליוט ספיצר יבקש בעתיד להתמודד על כהונת מושל ניו יורק. ככל הנראה, לאומות העולם בנות התרבות די בנורמה ציבורית בסיסית, הגורסת שמי שסרח עף ולא נודעו עקבותיו עוד.
ואילו אצלנו, דומה לעתים שהדרך הבטוחה להגיע לחיים הפוליטיים עוברת דווקא דרך בתי המשפט, וכי הרשעה פלילית מהווה מעין כרטיס כניסה לקאמבק פוליטי מוצלח. ראו את אהוד אולמרט, אריה דרעי, צחי הנגבי וגם חיים רמון. ואלה הגורסים כי רק מנהיגים דגולים ויחידי סגולה שכאלה יביאו את השלום הנכסף - חוששני שטעות מרה בידם. בתקופת כהונתו של מר אולמרט כראש ממשלה לא ראינו את השלום מסתופף בקרבתנו (לעומת שתי מלחמות עקובות מדם), וגם מר דרעי אינו נראה כ"לשון מאזניים", שיטה את הכף בכיוון חתימה על הסכמי שלום, כפי שגורס חלק מתומכי השמאל במקומותינו.
גם הטענה החוזרת ונשנית ולפיה אנשים אלה נשפטו, נענשו וחלקם אף ריצה עונש מאסר בכלא ובכך הם "שילמו את חובם לחברה" רחוקה מלשכנע. הם אכן שילמו את חובם לחברה, אך רק מההיבט המשפטי-פלילי הצר. הם לא שילמו את חובם הציבורי ולעולם לא ישלמו את מחיר המעילה הקשה באמון הציבור, את "השחיתות השלטונית" שבה נהגו, את מחיר מעשי הכחש והמרמה שאותם ביצעו בהיותם אנשי ציבור. עבריינים כאלה בהחלט יכולים להוכיח את כישוריהם הטובים ואת תכונותיהם המצוינות בכל תחום אחר במגזר הפרטי, אך מכאן ועד השיבה לפוליטיקה חסומה הדרך!
ואם לא כך ננהג כבר עתה - מה נלין על האסירים משה קצב או אברהם הירשזון כשיבקשו אף הם בבוא העת, ולאחר שישלמו את חובם לחברה, לשוב וליטול חלק בהנהגת המדינה.
אמנון סטרשנוב, שופט בדימוס בבית המשפט המחוזי בתל-אביב
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
