ג'יי קיי רולינג חוזרת: הכל במקום וכלום לא עובד
"The Casual Vacancy", ספרה הראשון של ג'יי קיי רולינג למבוגרים, יוצר תחושה שהמחברת למדה מה צריך להופיע ברומן מנייריסטי אנגלי טיפוסי - אבל לא השכילה לעשות אותו מעניין. אריאנה מלמד מיהרה לקרוא את רב המכר בקינדל - והתאכזבה
בשתי מילים: אוי וויי. לא בגלל אופיו האפל והקודר של הספר וריבוי מקרי המוות שבו, אלא בעיקר בשל הפער העצום בין היומרה לבין הביצוע, בין זיכרונות מתוקים מיצירתה הקודמת של של ג'יי קיי רולינג לבין התבשיל המריר שהוקדח כאן.
רב המכר החדש של המו"לות האנגלו-אמריקנית קרוי "The Casual Vacancy", ועד שלא מתחילים לקרוא אפשר לחשוב שמדובר באתר פנוי מזדמן - אבל הכוונה היא למונח טכני מעסקי הפוליטיקה הזעירה של המועצות המקומיות באנגליה: כשחבר מועצה סובל מנבצרות, יש כללים לבחירתו של מחליפו תחת הכותרת "מושב פנוי אקראי במועצה". כאב הראש של המתרגמים לשפות שונות שייאלצו להתאים את השם לתרבויות אחרות, הוא רק תחילת הבעיה.
כשחבר המועצה הפרוגרסיבי והנאור בארי פיירבראת'ר גוסס בפתח המסעדה של מועדון הגולף כתוצאה ממפרצת פתאומית במוחו, מתברר שחייה של העיירה הציורית, האידילית והנינוחה פאגפורד לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו לפני הטרגדיה. חבריו ואויביו, בניו ואלמנתו, שותפיו למועצה אך לא לדעותיו וערב רב של רכילאיות מבוססות ובני נוער מנותקים נקשרים בספר הזה בחוטים גלויים והדוקים מדי לביוגרפיה של בארי, והמוות הפתאומי מתחיל לפרום את הרקמה החברתית העדינה של היישוב הפסטורלי.
מתחת לשלווה מתגלים סודות איומים ונוראים, מלחמת המעמדות פורצת במלוא עוזה, מלחמת המינים נמשכת לאורך כל הספר על אש קטנה ואלימות מילולית ופיזית מאיימת לכלות את כולם בעודם עסוקים בשנאת ה"אחר".
בארי, כך מתברר לנו, תמך בהמשך קיומה של קליניקה למכורים לסמים על חשבון המועצה, בעוד הווארד מוליסון, יריבו המר, מציע לסגור אותה ולפנות את המתחם לטובת מיזמי נדל"ן מניבים. בארי סבר שיש לחולל אינטגרציה
בין פאגפורד השבעה על בתיה הוויקטוריאניים המצוייצים ואזרחיה הדשנים לבין ה"פילדז", ערימת שיכונים ממשלתיים מוזנחים המאוכלסת במובטלים, מסוממים וזרים, הווארד ובנו מיילס חושבים שכל מי שרוצה לעבוד ימצא עבודה, וששוכני הפילדז חדלי אישים ופרזיטים.
בהתאם הם גם שונאים את הרופאה הפקיסטנית שהנחיתו עליהם בקופת החולים ואת בעלה, גם הוא רופא מצליח ועוד חתיך בוליוודי מהמם. אלה היו כמובן שותפים-לדרך של בארי, ומותו מכה אותם בתדהמה עד כדי כך שהם לא יודעים מה קורה בחצר האחורית שלהם עצמם.
חומר הוליוודי לא רע, חומר ספרותי דל
בחצר הזאת, בספר הזה, יש בעיקר בני נוער : הנה קריסטל ווידון, הדמות המשכנעת היחידה מבין 81 הטיפוסים המופיעים כאן ומקדמים את העלילה טיפין טיפין, כל אחד בסיפור אישי שמתקשר לזמן ולמקום אבל גם חוזר אחורה בפלאשבקים מרובים ומעייפים. קריסטל רק בת 16 וכבר הפכה לשרלילה של בית הספר, קורבן של אמה הנרקומנית ולעוגן היחיד בחייו של אחיה רובי בן הארבע.
העליבות, ההזנחה והייאוש בהם היא גדלה הופכים אותה למוכת גורל פוטנציאלית, אבל היא נלחמת: וכמוה נלחמים גם צעירים אחרים - אנדרו באביו קולין הנכלולי והמתעלל, פאטס באביו המורה הנעבעכי שמבייש אותו בבית הספר, ג'אסוינדר בת הרופאים המוצלחים בשפם שצומח לה ובפוסטים המכוערים בקיר הפייסבוק שלה, שהעובדה הזאת מחוללת.
יהיו קורבנות במלחמה הזאת, זה ברור מלכתחילה, ועוד ברור ששום דבר לא יסתיים בטוב. עד כאן בלי ספוילרים, עד כמה שאפשר, אבל גם בלי לגלות התלהבות - כי אין כמעט סיבה להתלהב.
קודר כבר אמרנו, אפל עד מאוד, יותר ממזג האוויר הפאגפורדי או צילה המאיים של חורבת הכנסיה הימי-ביניימית שחולש על העיר כמבשר רעות. קדרות ספרותית אינה מגרעת, כך יודעת רולינג עצמה - ודאי לא בספרות האנגלית, שגוונים כהים מאוד לא זרים לה, מ"אנקת גבהים" של אמילי ברונטה ועד "שבת" של איאן מקיואן.
גם ספרים שעוסקים בחשיפת הטבע האנושי דרך אירוע מכונן המשותף לקבוצה של דמויות אינם טריק חדש: למעשה, זו נוסחה אנגלית עתיקה שעובדת היטב בספרים לא כל כך טובים של ברברה פים ובספרים נהדרים של בריל ביינברידג', אייריס מרדוק ופנלופי מורטימר. מכולם למדה רולינג מה עושים ואיך, אבל התחושה הכללית שהספר יוצר היא שהמחברת מעולם לא הבשילה מעבר לשלב הסדנה.
כי המבנה המהודק להפליא כמו יצא מספר הוראות שכותרתו "כתוב רומן מנייריסטי אנגלי במו ידיך". וכי תיאורי הדמויות שבלוניים וכלליים מדי, עד כדי שהם הופכים ל"טיפוסים" - חומר הוליוודי לא רע, חומר ספרותי דל. יש יותר מדי דמויות מכפי ש-506 העמודים יכולים לשאת, ויש יותר מדי קונפליקטים בשחור-לבן: עשירים מול עניים, דמוקרטים מול שמרנים, הורים מול ילדים, לבנים מול מהגרים שזה-מקרוב-באו, עשו חייל והבעירו קנאה ושנאה.
רוצים עוד? קריסתה של מדינת הרווחה, אלימות רנדומלית, סמים ומין מזדמן של בני נעורים, גסיסתו של מוסד הנישואים, דעיכתה של האימפריה הברטית - וכל זה בלי מיליגרם אחד של קסם או דימיון מתפרץ, משחקיות או הפתעה.
אפשר להבין מדוע רולינג בחרה לזנוח לגמרי את עולמות הפנטזיה המדהימים שבנתה לאורך שבעת כרכי "הארי פוטר", אבל אי אפשר להבין ולקבל
את מה שהיא חושבת על קוראיה המבוגרים. שכן, גם לנו מגיע הרבה יותר מכפי שקיבלנו כאן. בעיקר, מגיעה לנו הוכחה לכך שכישרונה של רולינג אינו מתמצה בכתביה משובחת לבני נוער בראשית חייהם, אלא יכול ללכוד בכשפיו גם את מי שכבר הבינו - אויה - שאין הוגווארטס בעולם.
"מושב פנוי מזדמן", או איך שלא יקראו לו בעברית, פשוט לא מספק הוכחה כזאת. אבל הוא כבר רב מכר משני עברי האוקיינוס האטלנטי - והנה עוד הוכחה, למי שצריך כזו, לכך שאין כל קשר בין איכות לבין מכירות.
