חג הקורבן
פרס ביקר בסוכת הרב עובדיה ואמר לו את מה שהוא אוהב לשמוע: אחמדינ'גאד הוא המן - ואלוהים עומד לימיננו. אך בעוד שבשושן היהודים היו מיעוט נרדף, כיום יש מדינה יהודית חזקה ובעלת אמצעים, שמתברר שלא השתחררה מהאתוס הקורבני
ושוב סוכות, ושוב שמעון פרס מתיישב מתחת לסכך של מבני עראי שצילתם מרובה מחמתם ומשמיע ליושביהם בדיוק מה שהם רוצים לשמוע – שסמליה של הדמוקרטיה חייבים להתכופף מפני סמליה של התיאוקרטיה, שהגיאופוליטיקה העולמית אינה שונה במאומה מהמיתולוגיה המוצעת לנו בספר הספרים, ושבעצם, למרות צבאנו המפואר ומדינתנו המשגשגת, כולנו קורבנות.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
מדובר בריטואל רב-עונתי שלא נשיא המדינה הנוכחי המציא. ימיו של החיזור אחר הציבור הדתי שפוליטיקאים מבצעים בהתלהבות גוברת והולכת, כימי המדינה עצמה: בן גוריון התחיל, אבל הוא, כך זוכרים הקשישים שבינינו, העריץ את החזון איש. המרחק בינו לבין הרב עובדיה, גדול מן המרחק בין בן גוריון לפרס עצמו, ובכל מקרה – הולך ופוחת הדור.
הלך הנשיא אצל הרב
כמה פעמים בשנה מתרחש הריטואל, שיש בו אלמנטים מבישים וגם אלמנטים שקריים בעליל. נשיא מדינה דמוקרטית אינו צריך להטריח את עצמו לסוכות של רבנים. במדינות שבהן קיימת דמוקרטיה אמיתית, נציגי העדות הדתיות וראשיהן מתייצבים אצל הנשיא, המסמל בגופו את עליונותה של הדמוקרטיה – לא להיפך: הם מקבלים על עצמם במעשה הסמלי הזה את ההכרעה שהדת כפופה למדינה ולא להיפך. באיטליה, לעומת זאת, יזומן ראש הממשלה אל האפיפיור אבל יוכל לדחות את ההזמנה: באיראן, אחמדיניג'ד הולך לחמנאי כי אין לו ברירה.
גם לשמעון פרס, לבנימין נתניהו ולכל פוליטיקאי מנשק-ידי-רבנים אין למעשה ברירה: הדרך אל ליבו של הציבור הדתי, כך הם מאמינים, עוברת בהתרפסות רבתי בפני רבניו, גם אם ההתרפסות היא מן השפה לחוץ.
אבל כשהאקט הושלם בהליכה עד לסוכה, בדיוק שם מתחילה בעיית השפה. כיצד מדברים אל הרב עובדיה? האם משמיעים באזניו דברי טעם מנומקים על מצבנו בעולם, או שמא בוחרים בלשון שמתאימה לרב ולציבור אוהדיו בלבד?
אז והיום
אתמול השמיע פרס באוזני עובדיה את הגילוי המרעיש, שאחמדיניג'אד כמוהו כהמן. המן מוכר לכבוד הרב היטב: כמוהו כעמלק, ויש דרך אחת לטפל בשניהם, רצוי ביד חזקה ובזרוע נטויה ובלי לפחד כלל, ואין כל הבדל בין סיפור בין אלפי שנים לבין מציאות מסוכסכת בת ימינו. וכאז כן עתה, על-פי כבוד הנשיא, אלוהים עומד לימיננו.
אינני יודעת אם מוסד הנשיאות מכשיר אנשים לגלות את רצונותיו הנסתרים של האל, אך נדמה לי שהרב עובדיה לא הרים גבה כששמע את זה. הוא כנראה דווקא אהב את ההקבלה, משום שהיא משתלבת בתפיסת עולמו ונוחה לו לעיכול, ודאי יותר מ"אובמה בעיקרון תומך בנו, אבל יש חילוקי דעות". פרס ביקש באמירתו לסבר את האוזן הישישה של הרב ולהתחנף אליו, והצליח בשתי המשימות. כולם מרוצים – חוץ מן האמת.
כי האמת, אויה, משרטטת מצב שונה לגמרי. המן היה שר בממשלתו של קיסר, אימפרטור גדול וראש מעצמה עולמית. אחמדיניג'אד מנהיג את צאנו האיראני מכוח נסיבות פוליטיות-דתיות מיוחדות לאיראן ולמזרח התיכון, שבו קיצוני דת קמים על משטרים רעים לכלותם, וסופם שהם מכלים את בני עמם בפרויקטים כוחניים ורעים.
היהודים היו מיעוט זניח בשושן הבירה, חסרי הגנה ובלתי ריבוניים בעליל. הישראלים הם מעצמה מקומית ריבונית, חולשת על עם אחר, מצוידת במיטב הנשק המתוחכם שאיראן עדיין לא הצליחה לייצר. איראן מבודדת בעולם, ישראל זוכה לתמיכה גורפת ולמימון נדיב של המעצמה הכי חזקה בעולם. מציאות שכזו אי-אפשר למצוא בשום מגילה בספר הספרים, אפילו לא בדילוגי אותיות וגימטריות מסובכות וחישוב קיצין מתוחכמם של טובי המקובלים. מציאות כזו לא היתה קיימת בשום קונסטלציה מדינית בעולם העתיק. האלמנט המשותף היחיד להמן ואחלמדיניג'אד שאפשר למצוא, אם חופרים, הוא העובדה ששניהם פרסים.
נשארנו קורבנות
אז מדוע כל-כך נוח להשוות בין השניים? הרי זה לא בגלל שיוּכם הלאומי או מזימותיהם להכחיד את היהודים או את ישראל, גם לא בשל הנשק הסודי – אז היתה זו נערת פיתוי יהודיה שנשלחה ליצועו של המלך בניגוד גמור לכללים של ארגון להב"ה, עכשיו זה ראשי חץ גרעיניים, וצריך להודות שאין קשר בין שמיטה להר סיני.
ההשוואה הזאת נוחה מפני שהיא יושבת על לב ליבו של אתוס הקורבנות הישראלי. באורח פרדוקסלי, ככל שמדינת שיראל מתעצמת ומשגשגת ומתבססת, כך נוקטים מנהיגיה ואזרחיה בשיח המתעלם ממציאות חייהם ומציב אותם בעמדה הנוחה (מבחינה מוסרית) של קורבן טוטלי. מן הנסיעות לפולין ועד "העולם כולו נגדנו", משימור-יתר נצלני בזכר השואה כדי להצדיק עוולות ולצעוק ש"אסור להשוות", הפכנו – בחסות אינדוקטרינציה פוליטית מתוחכמת שמקדשת את הפחד, לאומה של קורבנות מבוהלים בעיני עצמם. מכאן ועד תרגום הבהלה למקבילה מן התנ"ך הדרך
קצרה במיוחד, מה גם שיש בספר הזה לא מעט קורבנות להתהדר בהם, פרטיים ולאומיים כאחד: מאיוב ועד עבדיו של נבוכדנצר הצורר, מעמלק ועד שמשון.
במציאות חיינו, יכול היה כבוד הנשיא, איש יודע-ספר, לספר לרב עובדיה שמצבנו טוב כפי שהיה בימי שלמה המלך. מקדש לא בנינו, אבל היכלות נדל"ן צומחים מכל עבר, ואוניותינו שטות מתרשיש ועד אופיר ואנחנו מייבאים ארזי לבנון ועושים מהם פרקט, ומנגד כבר ברור שההנהגה מייסרת אותנו בשוטים והעקרבים עוד יגיעו, אם לא ניזהר מפניהם.
אבל תיאור כזה, נאמן יותר למציאות, דורש ויתור על הפחד, והפחד הקורבני כה עצום עד שהוא מהווה כיום את הדבק החברתי היחיד בין חילוניים לבין חרדים: כולנו, כבר אמרתי, הפכנו לאומה מבוהלת. אי לכך, כולנו, כולל הרב עובדיה ושמעון פרס, ודאי ראש ממשלתנו והטושים המחיקים שלו, משדרים מין "תחזיקו אותי" היסטרי שאחריתו ממש לא ברורה, ואיש לא יודע מה יקרה בעקבותיה ליהודים בשושן הבירה, או בירושלים, מתחת לצילה של הסוכה הכשרה.
לפנייה לכתב/ת 
