דוקטור נתניהו ומיסטר אחמדינג'אד

שני הנאומים של נשיא איראן וראש הממשלה הישראלי סיפקו כצפוי את ההפוגה הקומית לכל העולם וטראגית לאזרחיהם בעצרת הכללית של האו"ם. מדושנים וזחוחים מתמיד הפליגו שני המנהיגים מעל הדוכן באיומים, השמצות, ובמקרה של נתניהו גם בעזרים ויזואליים ילדותיים כדי להשחיר את פני יריבם ולהציגו כהתגלמות הרשע והחושך.

למרות התהום המפרידה למראית עין בין שני האישים, האמת המרה היא שאין קרובים מהם. למעשה, הם היו יכולים להתחלף בנאומים מבלי שאיש בקהל המאזינים יבחין בהבדל: הנשיא האיראני יכל לנפנף בפיסת קרטון שנועדה לזעזע את הצופים מפני השלכותיה המחרידות של תוכנית הגרעין הישראלית, ונתניהו היה יכול לדבר על האיראנים הברברים המאיימים על עם עתיק יומין.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

שלי+לפיד או נתניהו+אלקין / דור גליק

מי באמת מחסל את החופש האקדמי? / אופיר העברי

ואולם הנקודה המעניינת באמת איננה הדמיון בין שני המנהיגים, כי אם דווקא הדמיון בין שני העמים, הישראלי והאיראני: שתי חברות לא-ערביות בלב מרחב ערבי, בעלות היסטוריה פוליטית מורכבת ומסוכסכת, השואבות בין היתר מזהות דתית עמוקה, והולכות ושוקעות אל תוך מציאות חברתית-כלכלית עגומה ומייאשת בעוד מנהיגיהן עסוקים בצחצוח חרבות, אדישים לקול אזרחיהם.

כמו הציבור הישראלי, גם העם האיראני נוהר לרחובות בהמוניו כשהוא מרגיש שהוא מרומה, שהשלטון אדיש לגורלו, שמגיע לו יותר. והוא עושה זאת לא כדי להזין פנטזיות מערביות על הפלת המשטר, אלא למען עתיד טוב יותר לילדיו. ממש כמו בישראל. וכמו בישראל, ההנהגה האיראנית מתחמקת מעיסוק בבעיות האמיתיות של אזרחיה ותחת זאת מסלימה את מצבה ברטוריקה לוחמנית ומלאת רהב, ומציעה להם "גאווה לאומית" במקום דיור, חינוך ובריאות. כן, ממש כמו בישראל.

ההשוואה בין מדינה בעלת יומרות דמוקרטיות לבין שלטון האייתולות צפויה, מן הסתם, לעורר אי-נוחות בקרב לא מעט ישראלים, בטענה כי לא ניתן להשוות משטר היורה במפגיניו לבין מדינה שבה הזכות להפגין היא מזכויות היסוד. לאלה כדאי להזכיר כי אך לפני ימים אחדים ציינו אזרחי ישראל הערבים את יום השנה להפגנות אוקטובר 2000, שבהן נורו למוות 13 מפגינים. מספר זה, יחסית לגודל האוכלוסייה, שקול ללמעלה מ-130 הרוגים באיראן. אך מספר המפגינים שנהרגו שם על ידי המשטר לא מגיע לכדי מחצית המספר הזה.

כעת יוצאים האיראנים לרחובות פעם נוספת, לאחר שהמטבע שלהם איבד למעלה ממחצית מערכו תוך שבוע ימים. יש שיראו בכך הצלחה מזהירה של הסנקציות המערביות על איראן, שבינתיים לא השיגו דבר פרט להידוק החבל על צוואר האזרחים האיראנים. למעשה, רבים מהצעירים האמיצים שיצאו ביוני 2009 לרחובות במחאה על זיוף תוצאות הבחירות מנוטרלים כעת ממחאה לא על-ידי המשטר אלא בגלל התורים האינסופיים שבהם הם נאלצים לבלות כדי להשיג מעט קמח או שמן. כמו בישראל, מדיניות ההנהגה האיראנית היא התשת האזרחים במאבק יומיומי על רמת החיים המידרדרת, תוך שלהוב היצרים הלאומיים נגד אויב חיצוני מסוכן ושלוח רסן.

למפגינים בשדרות רוטשילד ובחוצות טהראן יש הרבה יותר במשותף משנדמה: על שניהם מוטלת המשימה הקשה לחלץ את גורלם מידי הנהגות ריאקציונריות שלא מציעות לאזרחיהן דבר פרט לפחד ותודעת קורבן. לאזרח הישראלי אין כל סיבה לשמוח לאידו של רעהו האיראני הכורע תחת הכלכלה הקורסת. הכנעת החברה האזרחית האיראנית, בדיוק כמו ריסוק החברה האזרחית הישראלית, היא הדלק המזין את ההולוגרמה המעוותת: בצדה האחד דוקטור נתניהו ובצדה השני מיסטר אחמדינג'אד.

אורלי נוי, מתרגמת ספרות פרסית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il