למה כשבאירופה יש שפל, בסין נמשך השגשוג?

האם אנו חיים בתקופה של שגשוג עולמי או אולי בתקופה של מצוקה? מצד אחד עוד ועוד מדינות, בעיקר במזרח אסיה ובאמריקה הלטינית, מתפתחות כלכלית, מעלות את התמ"ג שלהן לנפש ומגדילות את מעמד הביניים הצרכני שלהן. מצד שני יש משבר כלכלי עולמי: בארה"ב מסתמן שפל כלכלי נוסף לאחר זה של 2008, באירופה המיתון מאיים לפרק את האיחוד, ובקרן אפריקה מדובר ברעב, פשוטו כמשמעו. אם כל כך טוב אז מדוע כל כך רע?

הטורים האחרונים של טל רשף :

מחפשים הזדמנויות בכלכלת הודו? סעו לגוג'ארט

ברוניי: סולטנות גז ונפט - בלב אזור מחלוקת

עובדים בסין? כך לא תסתבכו עם רשויות ההגירה

בישראל כל אלה באים לידי ביטוי כמו במיקרוקוסמוס. בתוך המדינה הקטנה הזאת המדדים הכלכליים אמנם משתפרים אך לצידם עלות המחיה מטפסת, הונם של הבנקים תופח ולצידם המונים מוחים בשדרות רוטשילד, התעשיות עתירות הידע משגשגות, אך באותו זמן עובדי פניציה ופרי גליל מקבלים מכתבי פיטורים. מה המציאות המצמיחה ניגודים כאלה?

אומרים שהכלכלה מוצאת את האיזון שלה בדרך של ביקוש והיצע - כאשר חסר דבר מה, יהיו מי שימצאו את הייצור שלו אטרקטיבי. הם יפנו את מירצם לכיוונו, יספקו ממנו עוד ועוד לשוק וההיצע שלו יעלה עד למתן מענה לביקוש, וחוזר חלילה. בגדול זה נכון, אבל לעתים זה לא כל כך פשוט. לתהליכים לוקח זמן עד שהיד הנעלמה עושה את שלה. בינתיים מיליונים עלולים לסבול.

חוק הביקוש וההיצע

זוכרים את המשבר שפגע בחקלאות הישראלית החל משנות ה-70? הפרדסים שיובשו והחקלאים שהפגינו? לאורך השנים שקדמו לכך השתפרו הטכנולוגיות, כל פרה הפיקה יותר חלב, כל דונם אדמה הפיק יותר תפוזים, חיטה או כרוב עד לנקודה בה השוק כבר לא יכול היה לקלוט את התוצרת. המחירים צללו והמגדלים הרוויחו פחות ופחות. מושבניקים רבים נאלצו לעזוב את המשק על מנת להתפרנס בעיר.

זה קרה בכל רחבי העולם המערבי, ג'סיקה לאנג כיכבה אז בסרט "קאנטרי" שתיאר משפחה בחווה במערב התיכון הניצבת בפני פשיטת רגל, והאיחוד האירופי התמודד עם עודפי חמאה אדירים.

בשנים שבאו לאחר מכן פעל חוק הביקוש וההיצע, כך ירד אחוז החקלאים באוכלוסיית המערב, עודפי המזון התאזנו והמחירים גם כן. ניתן היה לצפות שנגיע אל המנוחה ואל הנחלה אך במקביל קרו דברים נוספים. מאגרי הנפט, גז ופחם הידועים לנו החלו להידלדל, כלכלת המזרח החלה לעבור מזרחה והופיעו כלכלות חדשות שמכרו הכל בדולר, ומעמד הביניים בהן צמח ועלתה רמת החיים שלו. התופעות האלו השפיעו עמוקות על המוצרים שבסופרמרקט ועל המחירים שלהם.

היות ונוצר צורך למצוא מקורות דלק חליפיים, החלו ממשלות לסבסד גידול תבואה יעודית להפקת מתנול. באותו זמן כלכלות שוק מוצרי היוקרה התרחב במזרח אסיה. עקב כך כפריים בסין ותאילנד הסבו שדות תבואה למען גידול חזירים, פירות אקזוטיים, עגבניות שרי וזוקיני, ובעלי חוות במערב ארה"ב כמו בארגנטינה ואוסטרליה הפסיקו לגדל חמרי גלם למזון ופנו ליצור גרעינים להפקת ביו-דלק.

כך או כך העולם יצר פחות ופחות מזון בסיס. ומחירי האורז והחיטה עלו. בשלב הראשון זה ייקר את מוצרי היסוד ופגע בעניים יותר, אבל זה גם ייקר את עלויות המזון לבעלי חיים, ועם הזמן גם מחירי הצ'וריסו והטי-בון סטייק טיפסו מעלה.

התקופה נוכחית - תקופת מעבר

ניתן לראות את התקופה הנוכחית כתקופת מעבר, תקופה בה העולם עדיין לא התאים את עצמו לשינויים אלה. 500 אלף דונם שהוסבו, על פי דוחות האו"ם, מייצור מזון לעבר הפקת מתנול העלו את מחירי התבואה, תרמו למחאה בוול סטריט ותל אביב ולרעב במדינות אפריקה ובמחוזות העניים של דרום אסיה. 

מצב זה יתאזן מן הסתם כאשר המוני חקלאים ברחבי העולם ימירו את העיסוק הנוכחי שלהם בגידול תבואות למזון. נדרש זמן עד שמסה כזאת של אנשים תיצור את השינוי בארצות שונות סביב העולם ותעבד מחדש שטח עצום כל כך.

אנו רואים גם תקופת מעבר בארצות השגשוג הצומח של מזרח אסיה. במדינות אלה, אולי בגלל היתרון היחסי שלהן בפעילות קבוצתית ומשמעת, שועט קדימה הייצור התעשייתי מהר יותר מאשר הייצור החקלאי. סין מיצאת לרחבי העולם שפע מוצרי צריכה ובהודו צצות ומורחבות חברות הנותנות שירותי IT ושירותי Call center. הכסף נכנס, מקבלי המשכורות אוכלים טוב יותר ויוצרים ביקוש עולה למוצרי מזון.

יום יבוא ומן הסתם החקלאות של אותן מדינות תתאים את עצמה לביקוש ותייצר את כל הכמות וסוגי המזון הנדרשים, אך בינתיים התעשיה שם אטרקטיבית יותר, הפועלים וההשקעות הולכים בעיקר אל הערים, לא אל הכפרים. המדינות הצומחות פונות אל השוק העולמי ורוכשות יותר ויותר מוצרי מזון. יש להן את היכולת לממן זאת ומחירי המזון, שכבר עלו בגלל המתנול, עולים פעם נוספת.

אמרנו ייצור באסיה? תופעה זאת גם מורידה, לצד מה שתואר, את מחירי המוצרים המוגמרים. סירס ובלומינגדיילס מוצפים בתוצרת אסיאתית, הכסף המערבי זורם מזרחה על מנת לרכוש מוצרים זולים. קווי ייצור במערב לא עומדים בתחרות ונסגרים. הרזרבות במערב יורדות ונוצרים חובות בלתי מסופקים. מצד שני רזרבות המטבע במדינות אסיה עולות והביקוש של מעמד הביניים הצומח ממזרח למוצרי איכות אמנם עולה, אך עדיין לא באותה מידה.

נכון לרגע זה, המדינות העניות נאלצות לרעוב בגלל מחירי המזון העולים, מדינות המערב מתמודדות עם משברים מוניטריים, חובות ואבטלה. במזרח לעומת זאת, מעמד הביניים גדל ועודפי מטבע חוץ גורמים למלחמת מטבעות. עד מתי זה ימשך? הרי נאמר כאן שעם הזמן נוצר איזון בין ביקוש והיצע.

ובכן, את תחילתו של האיזון אנו כבר מתחילים לראות. מדינות שהחלו להעביר את מיקוד הכלכלה שלהן מן המערב למזרח כבר רואות תוצאות. מדינות כמו גרמניה המספקת שירותים ומוצרים בהיקף עצום לתעשיות הצומחות באסיה, רוסיה המוכרת להן גז ונפט, ארגנטינה שעוברת מייצוא בקר למדינות המערב לייצוא סויה לסין. גם ישראל, שמצד אחד אמנם מאבדת את ייצור הזכוכית של פניציה והשימורים של פרי גליל ליבוא אסיאתי, אך מצד שני מגדילה עשרות מונים את הייצוא הטכנולוגי שלה לאזור זה.

המעבר הזה מן הסתם ימשיך הלאה אם לא תופיע התפתחות בלתי צפויה כמו התלקחות כוללת במזרח התיכון או קריסת מטבעות וממשלות באירופה. עם הזמן יגדל היקף גידול התבואות והוא צפוי להשיג את הביקוש ולאזן את המחירים.

מדינות אסיה, שכבר היום נתקלות בהתחממות שווקים עקב עודפי מטבע חוץ, ימשיכו להגדיל את הביקוש שלהן למוצרים מן החוץ ויגיעו עם הזמן לאיזון, כמו כל מדינה אחרת בעולם, מדינות המערב ימצאו בכך יעדי מכירות חדשים והאיזון יושג שוב, עד המשבר הבא.