למנוע אסון: כך תיצרו תקשורת פתוחה עם המתבגר

שוב אסון נורא. נער ונערה שנקלעו למצוקה החליטו לפתור אותה באופן מאוד קיצוני ודרמטי, התאבדות משותפת, כשבסופו של דבר התערבות שוטרים שהיו במקום הביאה למותו הכל-כך עצוב והכל-כך מיותר של הנער.

אני קוראת את הדברים, וכמו במקרים רבים מדי שקרו לאחרונה, בהם היו מעורבים מתבגרים שהלכו לאיבוד ואיבדו את חייהם בעקבות זאת (בדרכים כאלה ואחרות), הלב שלי נשבר. איך זה יכול להיות שילד חווה כזה קושי ולא בוחר לשתף את ההורה שלו? איך ההורה הופך להיות האחרון שיודע שהילד שלו צריך אותו כל כך? אני חושבת על ההורים של הילדים האלה ורוצה לחבק אותם. איך חיים עם סיפור כזה?

עוד על גיל ההתבגרות בערוץ הורים :

גיל ההתבגרות: לאן נעלם הילד המתוק שלי?

לא מפסיקים לריב עם המתבגר שלכם? 7 עצות

"ככה את לא יוצאת מהבית!"

וההורים, בכל המקרים האלו, אומרים: "לא ידענו. הילד כל היום מאחורי הדלת הסגורה, מדבר עם החברים שלו בפייסבוק, שעות מול מסכים. וגם כשהרגשנו שמשהו לא כשורה - מה יכולנו לעשות? הילד לא משתף אותנו! מילה הוא לא מוציא מהפה! ואת יודעת איך זה בגיל ההתבגרות. אומרים לנו שאנחנו נודניקים, חופרים, מציקים, הודפים אותנו שוב ושוב. אם רק היינו יודעים!".

קברו של רז אטיאס. למנוע את האסון הבא(צילום: מוטי קמחי)

אני רוצה לבוא אליהם, אחד אחד, ולהגיד להם: זה באמת קשה. קשה להתמודד עם מתבגרים, לחוות את מצבי הרוח והדרמות שלהם, לנסות להבין מה עובר עליהם, לדבר איתם, לדעת מה להגיד, מתי, איך, כמה. בטח כשמדובר בעניינים שבלב, אינטימיים או קשים וטעונים.

האסון יכול לקרות בכל בית

ואיך תדעו אם אף פעם, אף אחד, לא לימד אתכם? לא לכולם יש את זה באופן טבעי. הרבה מאוד הורים נאלמים דום מול מתבגר מתפרץ, נעלבים ונפגעים עד עמקי נשמתם, משכנעים את עצמם (ולפעמים באמת מאמינים) שהוא לא צריך אותם ומחכים שהשנים יעברו והסערה תחלוף.

מול אותם ילדים, אלו שרק אתמול היינו הכל בשבילם, אנו מרגישים נבוכים ומבולבלים. החופש שהיה לנו איתם, הביטחון והידיעה מה נכון ומה טוב כאילו נעלמו ואנו נאלמים דום, חסרי אונים. וזה קשה. 

וכשקורה אסון כזה - זה כבר מאוחר מדי. וזה יכול לקרות כל כך בקלות, בכל בית. וזה מפחיד.

אז דווקא עכשיו, בעיקר עכשיו, חשוב לי להגיד לכם שהמתבגרים שלכם צריכים אתכם. אני מזמינה אתכם להסתכל על הילדים

שלכם ולקרוא אותם "בין השורות". כלפי חוץ הם נראים לפעמים מלאי ביטחון, המון רעש וצלצולים: מדברים בקול רם, מצטבעים ומתקשטים, מנסים מאוד להיות מיוחדים וכמו כולם בעת ובעונה אחת. 

אבל אל תתבלבלו. בתוך תוכם הם מוצפים ואבודים. מצד אחד צריכים ורוצים לצאת מהחממה, להתרחק מהסינר של אמא ולפתח קיום עצמאי משלהם. לרגע הם חווים עצמם גדולים, חכמים ומנוסים ולא מעוניינים שיגידו להם מה לעשות ואיך. ומצד שני, קשה להתרחק מההורים שהיו עד לא מזמן האורים והתומים, העוגן והנחמה. איך אפשר בלי?

אל תתנו להם להוליך אתכם שולל. אל תתרשמו מההסתגרות וההדיפות שלהם. זה חלק מהמשימה ההתפתחותית שלהם להפוך לבני אדם בוגרים ונפרדים. הם רוצים להרגיש שהם יכולים לבד, ויחד עם זאת, באותו זמן בדיוק, הם צריכים לדעת שאתם בסביבה,רואים ומרגישים אותם. ואתם יודעים מה? אפילו רוצים, מדי פעם, לדבר אתכם ולהתייעץ. בעיקר כשקורים להם דברים משמעותיים, בטח כשהם בצרות. הם רוצים קשר איתכם, רוצים תקשורת - אבל אחרת. ממקום חדש. באופן שונה. לא כמו פעם, כשהיו ילדים קטנים. זה כבר לא מתאים להם. ואת זה אפשר וצריך ללמוד. 

הם רוצים שנדבר איתם בגובה העיניים. שנדבר איתם באמת, ממקום מכבד ומתעניין. שנקשיב להם, שנרצה לשמוע מה יש להם להגיד, מה הם חושבים ומה דעתם. שאפילו כשהם מביעים דעה מנוגדת לשלנו נתאפק ולא נפסול אותה בביטול על הסף, אלא ננסה להבין לַמה הם חושבים כך. שניקח בחשבון שיש להם צורך (שוב, המשימה ההתפתחותית לא נחה לרגע) לאמץ ולבדוק דעות שונות משלנו, לא פעם קיצוניות ואפילו מהפכניות. גיל התבגרות, מרד - זוכרים?

חשוב להם שלא נדבר אליהם בטון פסקני ומצווה, שלא נאסור עליהם דברים ככה סתם, באופן שרירותי ופטרוני, שלא נתערב בחייהם באופן מתנשא ומקטין. גם איומים ועונשים פסולים על הסף, מה שנכון בכלל, כמובן, ובגיל ההתבגרות מקבל משקל-יתר, מלבה את אש המרד ומרחיק עוד יותר. זה לא שאין מקום להשמיע את דעותינו, אבל מאוד חשוב לעשות זאת ברגישות ובחכמה, להציע עוד אפשרויות, לנהל דיאלוג, לחשוב יחד.

הם רוצים להרגיש שאנחנו מתייחסים אליהם כאל בוגרים. שאנחנו סומכים עליהם יותר, משחררים את החבל, מאפשרים להם להתנסות ולהתמודד. וכן, גם לטעות מדי פעם. איך אפשר ללמוד ללכת מבלי למעוד ולהיחבל פה ושם?

הם רוצים לדעת שאנחנו גאים בהם, רואים את החוזקות שלהם. הם רוצים להרגיש שאנחנו מקבלים אותם גם על החולשות שלהם, מסוגלים להכיל גם את הכישלונות והטעויות שהם עושים. לא מתמוטטים כל כך מהר. החל מציון גרוע במבחן, דרך מעשי קונדס הגובלים לעתים בעבריינות (התפלחות להופעה, סחיבה מהסופר), ואפילו התנסות בסמים והריון לא רצוי. אלו כבר סוגיות שקצת גדולות על החבר'ה. בשביל זה יש הורים. אבל שוב, אם אנחנו רוצים שהם יספרו לנו אנחנו חייבים לשים לב ולקחת אחריות על איך אנחנו מגיבים.

הם בצרה? כך תגיבו

אם הם כבר משתפים - זה לא סתם. הם רוצים שתדעו. הם צריכים אתכם. והם רוצים לסמוך עליכם שתספקו מענה ראוי. תקשיבו ברוב קשב ותהיו לגמרי איתם, אמפטיים ותומכים, בוגרים ושקולים.

הם מאוד רגישים לתגובות שלנו ואם הן ייטו לכיוון המוקצן והדרמטי יש לצפות שבהמשך הם יבחרו שלא לשתף אותנו כלל. הם לא רוצים לאכזב ולפגוע בנו, לא פנויים להרצאות דידקטיות והטפות מוסר, לא מעוניינים בכעס, שיפוט וביקורת. גם ככה הם מרגישים רע עם עצמם, מבוהלים, מתוסכלים ומבולבלים. גם כשהשיתוף קשה, כואב או מפחיד - בואו נזכור להיות חכמים ולא רק צודקים (ובטח לא צדקנים. רבים וטובים מאיתנו חוו דברים דומים, לפני אי-אלו שנים).

הם באים אליכם כשהם בצרה? חשוב שקודם כל תתנו להם תחושה שהם לא לבד. שאתם איתו, מעריכים שהוא מספר לכם ופתוחים לדון בזה יחד ולמצוא במשותף פתרון לבעיה.

וכן, אני יודעת, לא תמיד בא להם לדבר איתנו. יותר נכון - המון פעמים לא. גם זה חלק מהנפרדות.

אז לא תמיד צריך לדבר ממש. אפשר גם להעביר מסרים לא וורבליים ועדיין מאוד נוגעים ומשמרים את ה"ביחד": פתק של בוקר טוב מוצמד לראי באמבטיה, אס.אם.אס מתעניין במהלך היום, תמונה שצילמנו ושלחנו לנייד, קישור לקליפ של שיר אהוב ביוטיוב (הנה הזדמנות להכיר אפליקציות חדשניות ולרתום אותן לטובת הקשר עם הילדים). כל רעיון יצירתי ושונה (רצוי גם שיש בו הומור), במילים חמות (כולל מילות חיבה) שיזכירו לילדים המתבגרים שלכם שאתם זוכרים ואוהבים אותם. ואפילו בלי לדבר ממש! בדיוק מה שמתאים להם - להיום עם ולהרגיש בלי.

ולגעת.

לא לשכוח לגעת, גם אם הם מנגבים את הנשיקות. לא באופן מציק, אבל אל תוותרו לגמרי. מדי פעם מותר להגניב ליטוף, ואפילו חיבוק. זהו את הרגעים בהם המתבגרים שלכם קצת יותר מפוייסים עם העולם ועשו זאת. תתפלאו לראות שיהיו פעמים שהם יקבלו זאת בברכה. לרגע. כמה חשוב.

חושדים שהוא בצרה? עשו מעשה!

אם אתם חושדים שמשהו לא כשורה עם הילד שלכם, שהוא מתנהג ונראה שונה, שהוא מסתגר יותר, נמנע מפעילויות חברתיות,

נתון למצבי רוח קיצוניים, מסרב ללכת לבית ספר - עשו מעשה. גייסו את כל האהבה ותשומת הלב שלכם, פנו זמן, מצאו את העיתוי המתאים ודברו עם הילד שלכם. שקפו לו מה שאתם רואים והקשיבו רוב קשב למה שהוא אומר.

גם אם הוא מסרב לשתף אתכם - כתבו לו מכתב. הדגישו בפניו שאין דבר שהוא יגיד לכם שלא תוכלו להתמודד איתו. תנו לו להרגיש שהוא נמצא במקום בטוח, שהוא באמת יכול להישען עליכם. שהסוד שלו (במידה ואכן יש כזה) לא ישבור אתכם. אל תרפו. בדקו עם המורה ויועצת בית הספר איך הן רואות אותו. אל תהססו לפנות גם לחברים במידת הצורך. פעמים רבות הם יודעים מה קורה.

והכי חשוב, כל מה שנאמר כאן כדאי ללמוד וליישם כבר בשלב מוקדם של ההורות. אין סיבה לחכות לגיל ההתבגרות. יש היום קבוצות הורים ואנשי מקצוע מצויינים שבזה עיסוקם - לתת מענה לקשיים ולסייע להורים לבנות קשר מיטיב וקרוב יותר עם ילדיהם.

אני מאמינה בכל לבי שמפה יבוא השינוי ומייחלת שמקרים כאלה ייגמרו אחרת.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן