הכנסת לא זקוקה לפוליתונאים

למרות המשבר החריף הפוקד את מפת התקשורת בישראל אשר מעמיק את התלות של כל אמצעי תקשורת בגורמים שלטונים, אפשר לקבוע כמעט בוודאות שהתקשורת הביסה את הפוליטיקה. זה קרה במדינות מערב אחדות, ובעיקר בארה"ב, משם מייבאים בהערצה את האופנות החדשות, בכללן גם בפוליטיקה.

מערכת הבחירות הנוכחית ממחישה מקרוב את ניצחון התקשורת על הפוליטיקה. בעקביות ובהתמדה, התקשורת הצליחה לשנות ולעצב מחדש את כללי משחק בזירה הפוליטית, להעצים את חשיבות האישיות של המועמדים על חשבון הרעיון והנושא. המצע הפוליטי, שהיה פעם העיקר ב-DNA של כל רשימה לכנסת, הפך עם השנים לשולי אם לא למגוחך, או כדברי אחד היועצים הבכירים - מצעים יש רק במיטה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אנחנו לא משמרות הזה"ב של הפלסטינים / הדס זיו

למה אנחנו עדיין שוות פחות בכנסת? / גילי גופר

כך הולכת ומתעצבת האליטה הפוליטית החדשה, המורכבת מפוליטיקאים בינוניים אך בעלי מיומנויות תקשורתיות. במקום אחר כיניתי את התהליך demediocracy, צירוף בין המלים בלועזית דמוקרטיה, מדיה ובינוניות.

אמנם משבר מנהיגות פוקד את רוב הדמוקרטיות המערביות, וישראל בכללן. לא רק נוסטלגיה מזינה געגועים עזים למנהיגים בעלי שיעור קומה כווינסטון צ'רצ'יל, דוד בן-גוריון או שרל דה-גול. המשותף לשלושתם ושכמוהם שהם היטיבו לגייס את אמצעי התקשורת לצדם, ולא להיפך. לעומתם, כיום כל פוליטיקאי החפץ חיים מתחזק צבא של יועצים כדי לקיים פולחן תקשורת. פולחן זה מניח שמרבה חשיפה - מרבה תמיכה ציבורית ומרבה קולות. אלא שלא די ביכולות רטוריות, כישורי משחק מול המצלמה או טכניקות שיווק ושכנוע כדי להנהיג אומה ברגעים קריטיים. מי שמפקיר את גורלו הפוליטי בידי יועצים, מי שאינו מסוגל להתנהל ללא דף מסרים מוכן מראש, גם אינו מסוגל להוביל ציבור.

מנהיגות בינונית היא לוקסוס

מבחינה זאת, ספק אם הפוליתונאים, אותם עיתונאים העושים הסבה בין-ליל לפוליטיקה, מסוגלים להשביח את איכות המערכת ואת אופן קבלת ההחלטות. כפי שבעבר אנשי ביטחון בכירים היו מבוקשים, ולו רק לקישוט, כך כל רשימה שמכבדת את עצמה מחפשת כיום את הפוליתונאי/ת או את הסלב שלה. לא כל כוכב תקשורת זוהר גם ברקיע הפוליטי. משום כך, דווקא אותם עיתונאים וסלבים שהחליטו להיכנס למגרש הפוליטי עלולים להעמיק את הבינוניות בפוליטיקה ואת משבר המנהיגות בכלל. די לעקוב אחרי מה שהפוליתונאים מציעים בשלב זה של הקמפיין, כדי לשמוע אותן סיסמאות מוכרות כבר מעבר: לשנות את השיטה, סוציאל-דמוקרטיה, פוליטיקה נקייה ועוד.

נכון שכך עושים כולם ונכון שכך מנהלים ומתנהלות כיום במערכות בחירות בדמוקרטיה מערבית: איפור כבד וטשטוש רעיונות. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס של אחרים. כהונה של נשיא בינוני בארצות הברית או של ראש ממשלה, יהיה זה בבריטניה או באיטליה, אינה הרת גורל לקיום המדינה. כבר נוכחנו כיצד פוליטיקאי תחמן וחסר מעצורים כמעט הצית את כל האזור בהבלי פיו, ועוד לשונו נטויה.

ישראל זקוקה למנהיג משוחרר מיראת התקשורת ומחרדה לממצאי סקרים, מנהיג הקורא אחרי ולא ההולך אחרי הציבור. מנהיגות אמיתית אינה צומחת באולפני טלוויזיה ולא במערכות עיתונים. ישועה למשבר המנהיגות בישראל, ובשמאל בפרט, לא תבוא מהפוליתונאים. אם וכאשר תימצא אותה מנהיגות בעלת חזון ומעוף, הרי שהיא תשכיל גם לסייע לאמצעי התקשורת בשעתם הקשה.

דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל opinions@y-i.co.il