הרב קובע, וטוב שכך
כמה מפצים גדולים בפוליטיקה היו יכולים להיחסך מאתנו, לו הצדדים השונים היו מוכנים להקשיב לבעל סמכות אחד. מותר להצדיע לרב עובדיה על ניהול המשברים בש"ס, בדרך ששום יועץ פוליטי לא היה חושב עליה
הבהרה: אני לא חסיד של דרעי, וגם לא של אלי ישי. האותיות ש"ס מעולם לא נכנסו למעטפה שלי בקלפי, ואני לא רואה סיבה שאכניס אותן בעתיד. אני לא חרדי, לא ממוצא מזרחי, לא למדתי ב"אל המעיין", לא קראתי לשחרורו של דרעי מול כלא "מעשיהו" - ואני גם לא שומע בני אלבז. ואף על פי כן, אני מוצא לנכון להצדיע לש"ס ולראשיה שפתחו את מערכת הבחירות עם שיעור בדמוקרטיה. כלומר, בדרך שבה כדאי שהפוליטיקה תתנהל.
אחת לכמה ימים, אנחנו מתבשרים על הקמת מפלגה חדשה בישראל: מפלגה שיש לה חזון חדש, אופק חדש, דרך מהפכנית וחברים שישנו את פני המדינה. הבעיה היא שמדינת ישראל קטנה מכדי להכיל כל כך הרבה גורמים פוליטיים. אין לנו מקום בכנסת בשביל כולם, אין לנו צורך בהם. גם אין לנו כוח לכל זה.
האמת היא שאין הרבה מפלגות בישראל, אלא יש הרבה ראשי מפלגות. מה לעשות, מי שרוצה להיכנס לפוליטיקה - לא יכול לעשות זאת כח"כ זוטר. מי שמפסיד בפריימריז איננו יכול להיות מספר שתיים. מכיסא יושב הראש אי אפשר לרדת, אפשר רק לעבור לכיסא של יושב ראש אחר. הכל לטובת המדינה. השאלה היא האם המדינה נהנית מכל דורשי טובתה.
זה כמעט קרה גם בש"ס. לציבור מצביעיה די במפלגה אחת, וגם לקהל העיתונאים והפרשנים שנהנים לבקר אותה. אף אחד לא צריך עוד תנועה חרדית-ספרדית. אבל אין ברירה, כי גם אם הציבור של ש"ס הוא אחד – אלי ישי ואריה דרעי הם שניים. לפי התסריט הצפוי מראש, לאחר דרמה מלאת תככים ואקשן, אחד זוכה בבכורה, השני מקים מפלגה חדשה,
ושניהם מקוששים עשירי למניין לרשימה לכנסת.
אבל הפעם זה לא קרה, מאותה סיבה שמשמשת מטרה קבועה לחיצי הביקורת על ש"ס: זאת לא באמת מפלגה. אף אחד מחבריה אינו פועל באופן עצמאי. כולם כפופים לאיש אחד שמקבל את ההחלטות. המשחק נגמר בתיקו, פנדלים רק אחרי הבחירות. לא כיף לסיים בלי מנצחים ומפסידים, אבל זה בדיוק מה שהופך את השיטה של ש"ס לכל כך מוצלחת.
השיקולים הלא נכונים
כמה וכמה מפצים גדולים בפוליטיקה היו יכולים להיחסך מאיתנו, לו הצדדים השונים היו מוכנים להקשיב לבעל סמכות אחד. תארו לכם שמופז ולבני, למשל, היו שומעים בעצתו של אדם אחד. בר סמכא אחד שקובע כי שני הצדדים נשארים בפנים. ולא שאחד יישאר לעמוד בראש, והשנייה יוצאת החוצה כדי לשים לו רגליים בפייסבוק, ואחר כך להקים מפלגה שתעקוף אותו בסיבוב.
או למשל, אילו הייתה דמות כזאת במפלגת "העבודה", או אז היא לא הייתה עוברת את ההתפצלות המיותרת לשתי סיעות. ואם אנחנו כבר בשוונג – אפשר להשתעשע גם במחשבה ההיפותטית שלאריק שרון היה מקור סמכות כזה, שהיה עוצר אותו מלהקים את "קדימה", ואז היה נמנע מאיתנו המצב העגום של שלוש מפלגות גדולות.
אבל זה לא כל העניין. לכל האנשים שהוזכרו לעיל יש, בלי עין הרע, מספיק אנשים להתייעץ איתם. הם מצייתים ליועצים הפוליטיים, ממלאים את פקודות יועצי התקשורת, יש בסביבתם הרבה אנשים סמכותיים שאומרים להם מה לעשות. יש להם שכל, הם יודעים לפעול על פי השיקולים הנכונים. הבעיה היא אילו שיקולים נחשבים "נכונים" בעיניהם. כשמה שקובע הוא האינטרסים האישיים והתדמית - לא פלא שכל האייל-ארדים למיניהם מייצרים מפלגות חדשות השכם והערב.
במקרה של ש"ס, ההחלטות נמצאות בידיים של מישהו שפועל מתוך עולם ערכים אחר לגמרי. אחדות ושלום משחקים אצלו תפקיד מרכזי יותר ממאבקי כוחות. אלה הערכים שעומדים לנגד עיניו בפסיקותיו ההלכתיות, והם שמנחים אותו גם כשמדובר בבחירות לכנסת. לכן הוא מסוגל לעשות את מה שאף יועץ פוליטי לא היה מעז לחשוב עליו: לקחת שני אנשים, ולהגיד להם ששניהם בתפקיד היושב-ראש. בעולם הערכים השפוי ונטול האינטרסים של הרב עובדיה, זה אפשרי.
כן, זה מעורר תימהון. נכון, תופעה כמו "מועצת חכמי התורה" היא חריגה בנוף הפרלמנטרי. אבל בדיוק תופעות כאלו יכולות לגאול אותנו מהבוץ הפוליטי שאנחנו שקועים בתוכו.
שתיקת הרבנים: אני משיח? למה לא
לפנייה לכתב/ת 
