השבר הגדול: כך גורשנו מכיכר רבין
הניסיון של חובשי כיפה להזדהות עם האבל על רבין, נתקל במשך השנים ברתיעה ובאצבעות מאשימות מצד השמאל הישראלי. ככה אי אפשר לאחות את הקרע
אולם משבוע לשבוע ומשנה לשנה, פחת מספרנו עד כי נעלם. נעלמנו מהכיכר. נעלמנו מהעצרות. האווירה בטקסים לא הייתה בעלת ראייה ציבורית וחינוכית לטווח ארוך, אלא כזו שבעיקר מחפשת שק חבטות ומכלילה.
בגלל הכיפה שלראשי, לא הבחינו ביני לבין כהניסט מתלהם, ואף נתקלתי במשפט הידוע, שכל חובש כיפה יעיד שהופנה גם אליו: "אתם רצחתם את רבין"! הניסיון לייצר משוואה שאומרת שהשמאל החילוני הוא דמוקרטי וסובלני, ואילו הימין והציבור הדתי הם אלימים - הוביל אפילו את המתונים שבציבור הדתי להרגיש לא נוח. אז הפסקנו לבוא לכיכר.
הרתיעה עדיין גדולה
נכון, היה זה רצח פוליטי. אדם מהימין ירה למוות בראש ממשלה שקידם מדיניות של השמאל. זכותו של השמאל לבכות על המעשה האנטי-דמוקרטי שנעשה נגדו. אך בל נתפלא כאשר 17 שנים אחרי, השמאל מוצא עצמו בוכה לבד בכיכר, וכל ניסיון להביא אליה צבעים וקולות אחרים – נתקל באנטגוניזם מימין ומשמאל. מחניכים ב"בני עקיבא" וגורמים בציונות הדתית – ומאנשים ב"נוער העובד והלומד" וגורמים בשמאל.
אני עצמי הייתי עד לקשיים שהערימו גם משמאל, גם בתוככי התנועות המארגנות את העצרת – על היוזמה המבורכת של "בני עקיבא" להצטרף השנה לטקס לזכרו של יצחק רבין. די להביט בתמונה המצורפת מעמוד הפייסבוק של עובד צור, מי שהיה מזכ"ל "הנוער העובד והלומד" בתקופת הרצח, כדי להבין עד כמה גדולה הרתיעה עד עצם היום הזה, מנוכחותם בעצרת.
כליאת זיכרון הרצח בתחומו של המשחק הפוליטי הינו מעשה לגיטימי, ואולם הוא חוטא לחינוכם של הדורות הבאים. אִזכור עכשווי של האנשים שישבו על המרפסת הידועה בכיכר ציון, אינו מקדם דבר למען יצירת סובלנות בעתיד, אלא מחזיר את כולנו להאשמות הדדיות ולייאוש על עתידנו.
חייבים לשבור את הרצף
ההתנהגות הזו הופכת את הרצח המתועב לנחלתו של חצי עם, ומדירה את חציו השני. מי שיוצא בכותרות כמו: "זוכרים את אלה שליבו את אש השנאה שהובילה לרצח", איננו מאפשר באמת את איחוי הקרע. אסור להיות שופטים ביום הזה, ולהקריא שוב ושוב את פסק הדין. יש לשבור את הרצף - ולמקד את היום בניתוחן של בעיות אלימות המתגלעות בכל החברה על פלגיה השונים, תוך איחוי הצדדים הניצים.
האירוע המכונן של רצח רבין גרם לי לבחור בקריירה חינוכית, ודחף אותי להבין כי חובה עלינו להיות חלק ממערכת החינוך, כדרך לפעול למען בניית חברה מכבדת וסובלנית. לימים, כמחנך, למדתי שכאשר מתרחשת תופעה של אלימות בכיתה, צריך לפתור אותה בכלים חינוכיים ולא בהאשמות. בשביל לקדם צריך לראות את המכלול וגם קצת לשכוח.
מי שרוצה לקדש את היום, ולגרום להורדת מפלס האלימות - איננו יכול לעסוק בהאשמות תמידיות, אלא להוביל קדימה ולחנך.
- שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת "נאמני תורה ועבודה", המקיימת היום (מוצ"ש) ערב עיון לציון רצח ראש הממשלה יצחק רבין, תחת הכותרת "מה נשאיר לילדים שלנו?" הערב מתקיים בבית הכנסת "יקר" בתל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
