שרים ומתפללים בכיכר: לא עצרת של מגזר אחד
מאז רצח רבין התחדד הפער בין המחנות: האזכרה השנתית הפכה להיות מועדון סגור של שבט פוליטי, ובמחנה הדתי-לאומי היו מי שרק חיכו להקים מדינת הלכה. על אף הקריאות בשוליים שלא להשתתף בעצרת, חייבים נציגי הציבור הדתי-לאומי להגיע
אני כותב ומתפלל שלא נחמיץ את השעה. בצעד של מנהיגות אמיצה, החליטו מנהיגי תנועות הנוער הציוניות לשלב ידיים, ולהוביל ביחד את העצרת לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, במוצאי שבת הקרובה, ערב י"ב בחשוון. הרגע הזה עשוי להיות נקודת ציון בהתחדשות השיח הציוני בישראל, חוצה דעות ומפלגות.
כבר עשרות שנים שהחברה הישראלית הולכת ומתפלגת לקבוצות נבדלות. נכון שבכל כמה שנים מקפיצה אותנו אזעקה של "צו 8", ובלית ברירה, אנו מוצאים עצמנו מאוחדים לדבוקה, עם אחד החרד לגורלו. אבל בימי שיגרה, ביציאה מן המקלטים ומהחדרים הממוגנים, אנו מרשים לעצמנו להתבצר בגטאות הומוגניים של דעות וסגנונות חיים, ולא לשים לבנו לנתק המסוכן הזה. לכאורה, כולנו הולכים באותה דרך, שותפים לאותו מסע, אך למעשה אנו מגביהים חומות. אין איש שומע עוד את שפת רעהו.
לא רה"מ, אלא אדריכל תוכנית אוסלו. העצרת לזכר יצחק רבין(צילום: ירון ברנר)
אני מעלה בזיכרוני את תמונת הערב לפני הלווייתו של יצחק רבין. רבבות עלו לירושלים לעבור לפני ארונו ולהיפרד. עמדתי שם עם קבוצת תלמידים מהקיבוץ הדתי, ולפתע ראינו את הרב חיים דרוקמן מגיע עם תלמידיו מישיבת "אור עציון". הם התיישבו על הארץ, הרב דיבר בהתרגשות ופרץ בבכי. הוא ביקש להדביק אותנו ברעידת האדמה שהוא חש אל מול ההכרה כי ראש ממשלת ישראל נרצח. בעת ההיא לא הבנו שהרעידה הזו עתידה לחולל שבר נורא בחברה הישראלית. הקולות המבקשים להפריד את החברה הלכו וגברו.
מועדון סגור של שבט פוליטי
השנים שחלפו מאז, חידדו את הפער וקטלגו את רבין לא כ"ראש ממשלה", אלא כאדריכל של תוכנית אוסלו. אם לא הסכמת עם תוכנית זו – אינך מוזמן לכיכר ביום הזיכרון. האזכרה השנתית הפכה להיות מועדון סגור של שבט פוליטי, שלא מוכן להכיר בכך שגם למחנה הדתי ולמתנגדי אוסלו נרצח ראש ממשלה.
גם במחנה הדתי-לאומי היו מי שעודדו את האווירה המנוכרת הזו, וחככו ידיים בשמחה: אנחנו נקים את מדינת התורה שלנו על אפם וחמתם. בקצה המחנה אף נשמעו קולות זלזול בערכי היסוד של המדינה. המילה "דמוקרטיה" נשמעה כמו שם של מחלה שצריך להירפא ממנה. תורות נגועות בגזענות קנו שביתה בבתי מדרש, ולא נבעטו משם בסלידה. זנים שונים של "תורת מלך" הפכו להיות לגיטימיים, והוסיפו עוד קומה לחומת ההפרדה.
וכמו במשחק כדור - הפך כל מופע של "תג מחיר" לעדות ניצחת להתנערות המחנה הדתי-לאומי מהאחריות הלאומית לשמירת המדינה הדמוקרטית. לא עזרו רבבות המתגייסים לשורות הצבא ולשירות הלאומי, לא הועילו אלפי המתנדבים בערי המרכז, לא סייעו עשרות הגרעינים המשימתיים בפריפריה – ה"כיפות הסרוגות" סומנו כפורעי חוק, כמתנגדי המדינה, וכמסכנים את שלום הדמוקרטיה. מדורת השנאה הזו טופחה על ידי אנשי תקשורת, שנהנו להגביה את הלהבות בחיפוש אחרי סנסציות.
קביעת גבולות גיזרה לחיים משותפים
אך מתחת לרדאר של מבערי האש הזרה הזו, התנהלו חיים אחרים לגמרי. בתי מדרש ללימודי יהדות צצו בכל פינה: לא מקטלגים, לא שופטים ולא ממדרים. מאות קבוצות ברחבי הארץ מצאו מסילה לאיזה שורש משותף, שאינו עסוק בהדרה והצתה, אלא גומע במשותף ממעיינות הנצח של אבות אבותיו. קבוצות משימה חברתיות קמו במקומות שונים בארץ, וגילו שרב המשותף מהמפריד.
את הקול החי הזה שמעו מנהיגי תנועת הנוער והבוגרים של השמאל הציוני בישראל. בצעד חלוצי הם החליטו לערוך את העצרת בתאריך העברי, מוצאי שבת הקרובה,
ולהזמין אליה את כל השותפים למפעל הציוני, ללא אישים פוליטיים. הכותרת היא "כן לדמוקרטיה, ולא לאלימות". המטרה - קביעת גבולות גזרה לחיים המשותפים. לא לגזענות, לא לפגיעה במיעוטים, לא לעבירות על החוק, לא להשחרת ציבור ולא להטלת אשמה קולקטיבית. מזכ"ל בני עקיבא, דני הירשברג, הוזמן לשאת דברים בעצרת, כנציג התנועה הדתית הלאומית הגדולה. על פי עדותו לא היה איש ממנהיגיו הרוחניים של הארגון שלא ברך אותו בברכת הדרך להצטרפותו.
נכון שעוד מסתובבים בקרבנו אנשים המבקשים להבעיר את מדורת השנאה שדועכת. אובדנה כואב להם, והם מחפשים כל דרך לשמור על גדר ההפרדה. מן הסתם, עוד נשמע במהלך סוף השבוע קולות נאצה מימין ומשמאל המתנגדים לחיבור החשוב הזה. אבל לימדונו רבותינו, שלמרות כל המכשולים ולעומת כל הנחשלים – בעוז קדימה בני עקיבא, בדרכו של אברהם אבינו, שמצווה לחבר באור ה' ובאהבה את כל משפחות האדמה.
לפנייה לכתב/ת 
