יובל בין הסירים: אסתר שולביץ
היא עלתה לישראל אחרי שחוותה את זוועות השואה והקימה עם בעלה מזנון פועלים בשוק הסיטונאי שהפך לאחת ממסעדות הדגים הטובות בארץ. 50 שנה שגברת שולביץ מאכילה את סועדיה בדגים ומטעמים ביתיים. גולדה מצלמת ומראיינת
עוד בערוץ האוכל:
כריך עם סיפור: גולדה בסנדוויץ' ברכה
פרוס כל רוסט: רוסטביף קלאסי בתנור
האבא של פרנץ' טוסט: פאן פרדו פריזאי
מסעדת "השקד" היא מעין חדר אוכל חמים קטן, הפונה לחזית הרחוב. הלקוחות יושבים לפעמים יחד ולפעמים לבד ושולחנם תמיד עמוס בסלטים קטנים ודגים. הם נראים מרוכזים במאכלים, בנייר העיתון או בשיחה קולחת.
האוכל נראה מעורר תיאבון והאווירה ביתית. לקוח שרואה אותי עם המצלמה מעיר: "האוכל כל כך טעים. אתה מרגיש שאתה מקבל תמורה הוגנת לכסף, בלי הרבה צלצולים. אם אני רוצה לפנק את עצמי או לעשות טוב למישהו אני מביא אותו לכאן".
מאחורי דלפק החשבונות עומדת אישה. מבטה מסגיר אישיות פעלתנית, מלאת דעתנות מפולפלת. היא מסתכלת עליי , משהה את מבטה ומפטירה לעבר בנה: "מי זו?" כשאני מציגה את עצמי, היא אומרת שבכלל אינה רוצה להצטלם. לבסוף כשהיא נעתרת היא מסגירה חיוך כובש.
אסתר שולביץ (87) היא מייסדת המקום ועובדת במקום 48 שנים, מאז הפתיחה. היא מגיעה יום יום לעבודה, באופן מעורר הערצה ועד היום מכינה את קרם הבוואריה כל יום ומתבלת את הדגים הכבושים.
שולביץ נולדה בפולין, לפני מלחמת העולם השנייה והשואה. " לפני המלחמה לא התעסקתי באוכל וגם לא חשבתי על זה", היא מתוודה. "הרעיון לפתוח מסעדה היה של בעלי ז"ל", היא אומרת ומראה את התמונה שלו, עמה ביחד, שתלויה על הקיר ליד הדלפק שמאחוריו היא יושבת.
"עליתי לארץ ב-1948 ורצינו לחיות, להקים משפחה. היינו צריכים להתפרנס ובעלי, אותו פגשתי במחנה מעבר בגרמניה, ראה הזדמנות גם מבחינת המיקום וגם מבחינת העסק, וזה מה שהיה".
"הייתי בת 24 כשהגעתי לארץ. בעלי התחיל לעבוד בצבא במטבח ומשם הכל צמח."המקום נפתח ב-1964. האיזור השתנה מאד מאז וגם המקום שינה פנים, אך הבסיס נשאר כשהיה.
חיים, בנה של אסתר, מספר: "אופי המקום היה שונה בגלל אופי הלקוחות. היה מזנון ובו כל מיני מאכלים שאבי ואימי היו מכינים במהלך כל היום. - עד השעה חמש בערב".
"תמיד היו לנו דגים בתפריט, שלל של דגי ים, אבל כחלק מתפריט גדול יותר. בשנות השישים היה לנו מעין דלפק עם מקרר ואבא שלי היה מטגן את הדגים. הלקוחות היו אוכלים אותם עם בירה וערק".
בזמן שחיים מדבר אני תוהה לגביי תחושותיה של אסתר אודות הזהות היהודית שלה וממה היא מורכבת. בעיקר אני רוצה לדעת כיצב משתלב העבר המסורתי שלה עם האוכל הלא כשר שמוגש במקום. "כשר לא כשר, אחרי מה שקרה לנו שם בגרמניה, אני לא מאמינה בכלום. די, היה מספיק".
"עכשיו אני עובדת כל יום ומגיעה לפה וברוך השם, רואה את הילדים והנכדים והנינים. החיים חזקים יותר מהכל".
לכל הכתבות של לאה גולדה הולטרמן
