ארבעה גברים ובנג'ו: הלהקה שניל יאנג אוהב
מה גורם ללהקה כמו "ממפורד אנד סאנס" להצליח כל כך? האם הטריק הוא שיר שנפתח בשקט, נמשך בהתפרצות ווקלית ומריח מוויסקי ישן? שי להב מתענג על המסורת הבריטית העתיקה - ונזכר בעוד להקה ששילבה מנדולינה, דיסטורשן וזעקות שיכורים
בינואר השנה, במסגרת פסטיבל סאנדנס, שחרר ניל יאנג ביקורת טיפוסית בישירותה על המוזיקה העכשווית: "מעולם לא נשמעה המוזיקה החדשה רע כמו שהיא נשמעת כעת", אמר הזמר, שיצא לו להאזין לחמישה עשורים של מוזיקה. "לא רק שאני לא אוהב לשמוע את כל האמנים האלקטרוניים האלה, זה גורם לי להתרגז מאד", הוא הוסיף בחן. אבל הקנדי המופלא קינח בנימה אופטימית. "הפופולאריות של הפולק חוזרת", הוא אמר, "ויש להקות שעושות את זה מצויין, כמו מיי מורנינג ז'קט וממפורד אנד סאנס".
עוד תווים של שי להב ב-ynet:
- בחירות: בישראל לא מערבבים מוזיקה ופוליטיקה
עכשיו, מיי מורנינג ז'קט - הגיוני. להקה נהדרת, שכבר משחקת אותה כמה שנים טובות ונשמעת בעיקר כמו... המממ, ניל יאנג. אבל הציון של ממפורד אנד סאנס הלונדונים, ועוד אחרי אלבום אחד בלבד, כבר היה מפתיע. אבל לא מפתיע כמו השטיח האדום שנפרש בפני "Babel", האלבום השני של ההרכב, שיצא בסוף ספטמבר השנה, וכבש מיד כל מצעד מכירות אפשרי באירופה ובארה"ב.
למה שלהקה המתבססת על מנדולינה ובנג'ו, נטולת סינגלים היסטריים, ועוד כזו שלאלבום הבכורה שלה נדרשו שלוש שנים כדי להפוך לשם דבר, תרשום נתוני מכירה מרשימים כל כך? רק לשם הפרופורציה: שבוע אחרי הוצאת האלבום בארה"ב הוא מכר מעל ל-600,000 עותקים. זו הכמות הגדולה ביותר שנרשמה השנה, כשאחריה ניצב "Believe" של ג'סטין ביבר, שרשם 374,000 עותקים כשיצא. וזו גם הפעם הראשונה מאז 2008 שבה אלבום רוק מגיע לצמרת הרשימה. ולא רק זה. אלבום הבכורה של ממפורד, "Sigh No More", מכר בארה"ב כבר שניים וחצי מיליון עותקים.
אז מה הטריק של ממפורד אנד סאנס? חלק מהמבקרים אכן טוען שמדובר בטריק. שיר הנפתח שקט, ממשיך בהתפרצות קולית של מרקוס ממפורד, הסולן הענקי של ההרכב, ומסתיים בפרץ בלתי נשלט של נגינת בנג'ו אקסטטית. ואני מבקש לטעון בתמימות שהטריק הוא העדר הטריק. בשירים שלהם יש משהו חם, נעים ואמיתי מאד, שכנראה בא טוב בנקודת הזמן הספציפית הזו לקהל רוכשי האלבומים, שמאס בכוכבי פופ מפלסטיק ומתגעגע למוזיקה "של פעם". וחשוב להדגיש: מדובר בקהל של אלבומים, לא של סינגלים.
בהתאמה, אלמנט הרטרו בולט מאד אצל הממפורדים, ולא רק במוזיקה. רואים את זה בלבוש, וגם בעיצוב עטיפת האלבום. אפילו בחירת הפונטים בחוברת המצורפת מרפררת לכיתוב על בקבוק וויסקי ישן וטוב. ויש כאן עוד משהו. ממפורד אנד סאנס הצליחו במה שנשמע הכי פשוט, ובפועל הוא הכי קשה שיש: הם העתיקו את האנרגיות המדהימות של ההופעות החיות שלהם אל תוך האולפן. ככה שהמאזין לאלבום מרגיש שהוא זוכה להופעה חיה ופרטית לגמרי. בשורה התחתונה, אני לא חושב ש- "Babel" הוא יצירת מופת שתיזכר עוד למשך שנים. אבל זה אלבום יפה מאד, מרגש לפרקים, והידיעה שהוא נמכר טוב כל כך ממלאת את הלב בעליצות. בלווי בנג'ו, כמובן.
הפולקיות העשירה הזאת של ממפורד אנד סאנס (בניגוד לפולקיות ענייה, שמתרצת חוסר תקציב וחוסר מיומנות ב"ז'אנר"), נשענת על מסורת מפוארת של להקות בריטיות ששילבו בין מגוון כלים אקוסטיים וחמים לתופים וגיטרות רועמות, ובין השקט הכפרי של הפולק להתפרצויות שמחה רוויות אלכוהול. מפיירפורט קונבנשן דרך ג'טרו טאל ועד לפוגז כמובן. אבל לי יש חיבה דווקא ללהקה פחות מוכרת כאן, The Levellers.
הכל התחיל בפארק טיירונה, רצועת חוף מדהימה בצפון קולומביה, שהמוניטין הרשמי שלה מתבסס על העובדה שהיא היתה אתר הצילומים של הסרט "הלגונה הכחולה". המוניטין הרשמי פחות נבנה על בסיס חומרים קולומביאניים מעוררים, ואני לא מתכוון רק למולאטיות המדהימות של האיזור. בקיצור, סחבק מצא שם את עצמו בסופו של מסע בן שנה ביבשת. סחוט פיזית ורגשית. רוצה לחזור כבר הביתה, אבל לא מוכן לשמוע מזה.
מתגעגע אנושות לארץ, אבל מפוחד עד מוות מהשיבה אליה. הגעתי לחוף לוויקנד ארוך, ונשארתי שם חודש. הלוקיישן נראה כמו הקלישאה האולטימטיבית. לגונות צלולות (וכחולות. כן כן), עצי קוקוס מיטיבים, וחושות מצויידות בכל מה שנשמה המבקשת להיזרק יכולה לחפוץ בו. הכל, פרט למוזיקה. יסלחו לי הדובי-לנצים למיניהם, אבל סלסה לא באה לי טוב. אפילו כשאני מסטול. בקיצור, אחרי שבועיים של שימוש כבד בכל אוצרות הטבע המקומיים, התעוררתי בצהרי אחד הימים למשמע צליל נדיר בקולומביה: מוזיקה מעולה.
זה היה שילוב של גיטרות אקוסטיות סוחפות, מנדולינות, מקצב אקסטטי, דיסטורשן וזעקות שיכורים. כשהתקרבתי למקור הרעש, הבנתי שהשיכורים לא היו חלק מהדיסק. אבל בהחלט חלק (מבורך) מפארק טיירונה. חבורה של אנגלים עליזים שניגנו בפול ווליום את "Leveling The Land" - האלבום השני של הלוולרז, שקנה להם תהילה ואת הבמה הגדולה של פסטיבל גלסטונברי.
קשה להסביר את האפקט - חייבים לשמוע אותו. מוזיקת פולק אנגלית, עם כינורות דביקים שמנגנים, שהופכת בבת אחת לפאנק פרוע, המשתנה בשנייה לרוק
אצטדיונים וחוזר בסוף השיר לבלדה שיכלה להתנגן בקלות בברייטון - עיר מוצאם של הלוולרז - בתחילת שנות העשרים. באותו לילה, הם ניגנו לי את כל שלושת האלבומים שהלוולרז הוציאו עד אז. בבוקר כבר העברתי אליהם את השק"ש. ובערב קניתי מאחד מהם טי שירט של הלוולרז, שעלתה כמו שבועיים של קיום בפארק טיירונה.
ההרכב הזה, שסוגר בקרוב חצי יובל להיווסדו, נחשב עד היום לאחד מספקי ההופעות הכי פרועות והכי מגניבות באנגליה. לי יצא כאמור לראות רק את הקהל בהופעה, והאמינו לי - הופעה חיה ביותר.
לחברי הלהקה יש עמדות פוליטיות וחברתיות ברורות, בכיוון הקומוניסטי והאנרכיסטי של המפה. הם מנהלים את עסקיהם בדרך עצמאית לגמרי - כולל חברת תקליטים ופסטיבל מוזיקה שנתי משלהם - והוציאו השנה את אלבומם העשירי, Static On The Airwaves, שגרף ביקורות טובות מאד. הלוולרז לא יכבשו את מצעדי הפזמונים כמו ממפורד אנד סאנס - הם פרועים, עיקשים ודעתנים מדי - אבל הם יונקים מתוך אותם עטינים בריטיים דשנים של פולק אנרגטי ומרגש. חפשו אותם ברשת - ולפני שתבינו מה קורה, תתגלגלו לחושה שלהם.
