נאבקים ברפורמים: הדתיים מפחדים, אבל ממה?
בארה"ב מושקעים מאמצים לאחד את הקהילות היהודיות, על אף הפערים האידאולוגים והדתיים. אך בישראל ממשיכה האפליה נגד הרפורמים. ממה חוששים פוליטיקאים, רבנים ועסקנים העושים הכל כדי שהשיוויון בין הזרמים לא יתממש?
בבחרותי חינכו אותי להאמין "שאין נכד של רפורמי". זו אמירה שקרית. יש המשכיות של דורות בקהילות הרפורמיות. במשך הזמן למדתי שהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, על הקהילות, בתי המדרש והארגונים המרכיבים אותה, נאבקים בדרכם על הישרדות העם היהודי, ומהווים מרכיב חשוב במאמץ זה.
>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<
תופעות של דה-לגיטימציה וקיטוב לא פסחו על יהודי אמריקה, אך הפדרציות הנשענות יותר ויותר על בתי כנסת מכל הזרמים, משקיעות מאמץ לאחד את הקהילות היהודיות, על אף הפערים האידיאולוגיים וההבדלים הדתיים העמוקים.
התמיכה במדינת ישראל מהווה את אחד מעמודי התווך של המכנה המשותף של הזרמים השונים. במקרה של הרב ריק ג'ייקובס, נשיא איחוד הקהילות הרפורמיות, ותנועתו - המחויבות לישראל ולציונות היא בבחינת "אהבה שאינה תלויה בדבר", שכן המדינה אינה משיבה אהבה או הכרה ברבנים ובקהילות הרפורמיות בישראל.
ממה הם מפחדים?
הוזמנתי להרצות בכנס הקהילות היהודיות בבולטימור (המתקיים היום, א'), על המחויבות לשוויון למיעוטים במדינת הלאום היהודית. המזמינים ביקשו שאדבר בעיקר על שוויון למיעוט הערבי, אך בתום הכנת ההרצאה, חשבתי לעצמי כי רוב מי שיהיו נוכחים בכנס, שייכים לקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות, שאף הן אינן נהנות משוויון בארץ.
ישראל היא מדינת הלאום היהודי ומדינה דמוקרטית, ומכאן נובע שיש לאפשר
לכל קהילה יהודית באשר היא לבטא את עצמה, ולקיים את תרבותה ומנהגיה. ככל שקהילות וזרמים ירגישו שכאן הם יכולים להתבטא וליצור, וככל שהם ירגישו כאן יותר בבית - כן ייטב.
הדברים נשמעים פשוטים, אך מסתבר שלא חסרים פוליטיקאים, רבנים ועסקנים שיעשו הכל כדי שהשוויון הזה לא יתממש. ואני שואל את עצמי: ממה הם מפחדים? האם יש איזה חידוש או רעיון מודרני שהאורתודוקסיה עצמה, או לפחות חלקים רחבים בתוכה, לא הצליחה להתמודד עמו?
ביטויים של חולשה
האם בעידן של גיוון אין-סופי של קהילות אורתודוקסיות מודרניות וחרדיות, יש משמעות למאבקים נגד הרפורמים? שמא הצהרות מתלהמות מושמעות בשירות המאבק בין קבוצות אורתודוקסיות לבין עצמן ולצורכי דה-לגיטימציה פנימית? האם בתקופה זו של התעצמות, עוד לא הגיעה העת לכך שהאורתודוקסיה תזנח ביטויים של חולשה, שאפיינו אותה עד לפני ארבעים-חמישים שנה, ותפסיק להגיב מתוך פחד בלתי-מוצדק?
מאבק של עסקנים אורתודוקסים בזכותם של הרפורמים לקבל את הכרת המדינה - הוא מוטעה, או צבוע, או שניהם גם יחד. הוא נוגד את היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי ומדינה דמוקרטית, החייבת לאפשר מקום לכל העדות, הקהילות והזרמים שבתוכה.
מוטעה - גם משום שהוא מייחס חשיבות ומשמעות מוגזמת ל"הכרת המדינה", ויוצר יחסי תלות שהם מסוכנים לקיומה של הדת. תורת ישראל וסמכות פוסקי ההלכה היא עצמאית, ואינה תלויה בהכרת המדינה. רוב הציבור החרדי, וחלק לא מבוטל מהציבור הדתי-לאומי, אינם מכירים בסמכותה של הרבנות הראשית, למרות שזו נהנית מהכרת המדינה יחד עם הכנסיות הנוצריות, בתי הדין השרעיים, הדרוזים והבהאים.
לזנוח את המאבק למען כלל ישראל
אלה הנאבקים נגד הרפורמים אינם נלחמים את מלחמתה של תורה, אינם עומדים על משמרת ההלכה, ובוודאי שאינם מקדשים שם שמים. יש לחדול ממאבק עקר
זה, ולאפשר לכל קהילה לחיות כאן את חייה, ולהתמודד עם אתגרים קשים ומורכבים מעבר למריבות הישנות.
הבה נשנה גישה, ונאמר לעצמנו כי אין אנו מוותרים על עקרונותינו, ולא על נאמנותנו לחיי תורה ומצוות על-פי ההלכה. ואדרבא, דווקא מתוך תחושת ביטחון בדרכנו, אנו זונחים את היריבות ועוברים למישור אחר, שבו אולי נצליח במאמץ רב לבנות גשרים לשיתוף פעולה, למען כלל ישראל ועתידו.
- הרב פרופ' נפתלי רוטנברג הוא רב היישוב הר אדר, ועמית מחקר בכיר במכון ון-ליר בירושלים.
- היום (א') מתקיימת וועידת הקהילות היהודיות באמריקה (ה-GA)שבה ישתתפו כשלושת-אלפי נציגים של הקהילות היהודיות בצפון-אמריקה - רפורמיות, קונסרבטיביות ואורתודוכסיות
לפנייה לכתב/ת 
