לא רק החג שלנו: יהודים, בואו לחגוג את הסיגד
בין יום כיפור לכ"ט בחשוון סופרים יהודי אתיופיה חמישים יום - ששיאם בחג הסיגד שחל היום. צום, תפילות וסעודה חגיגית הם מקצת המאפיינים של היום הקדוש, שמרבית הישראלים מתעלמים ממנו. קבלו הצצה לחג יהודי אחר
>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<
ביום עצמו היו מגיעים יהודים מכל האזורים והכפרים הרחוקים ביותר בהליכה רגלית, או על ידי רכיבה על סוס או פרד למקום ציון החג - "אמבובר", כשהם בצום. בשל הצום, אם החג חל בשבת, מקדימים אותו ליום חמישי.
אמבובר היה הכפר הגדול ביותר של היהודים, ומשם עלו כולם לפסגת ההר - בראש צעדו הקייסים, אחריהם זקנים, מבוגרים, צעירים ונשים. הקייסים פתחו את הטקס בתפילה, וקראו בעשרת הדברות ובדברי הנביאים. הם השמיעו לקהל דברי חיזוק ואמונה באל, ובירכו את המשתתפים בבריאות ובפרנסה טובה. בתום הטקס ירד הקהל בשירה ובריקודים לשבירת הצום ואכילת הסעודה החגיגית.
שלוש סיבות עיקריות לציון הסיגד
הוא מזכיר ליהודי אתיופיה את מעמד הר סיני ואת קבלת התורה, עם קבלת רעיון האמונה באל אחד, והפצתו לכלל האנושות.
בנוסף, חג הסיגד מזכיר את חידוש הברית על ידי גולי בבל בימי שיבת ציון, כאשר עזרא ונחמיה אספו את העם לאחר שחזר לירושלים, קראו את התורה – וכרתו עימם אמנת ברית נאמנות עם הבורא.
ולבסוף, משמש הסיגד גם כהזמנות לאחדות ולכידות של כלל היהודים הנמצאים בגלות אתיופיה, מרוחקים מיתר העם היהודי. הסיגד הוא יום מיוחד המיועד להעצמת הקהילה מבחינה נפשית, רוחנית ופיזית של הפרט והכלל, וזאת על מנת להיות נאמנים לחוקי התורה ולחזון נביאי ישראל, על אף הסבל הכרוך בכך בגלות אתיופיה. בכך למעשה, הפגינו יהודי אתיופיה את נאמנותם ואמונתם לברית ה', וכל באיי הסיגד יצאו מחוזקים באמונתם.
50 ימים מיום הכיפורים
העמקה במשמעותו ושמו של החג, מגלה סודות עמוקים ורמזים באותיות המרכיבות את הסיגד. ערכן של האותיות בגימטרייה הוא 77. המספר 70 בא לציין את 70 השנים של גלות בבל, עד שחזרו לירושלים בהנהגת עזרא ונחמיה. המספר 7 מציין את 7 השבועות התמימים שסופרים מיום כיפור עד חג הסיגד, שחל 50 ימים בדיוק מיום כיפור.
הסיגד מגשר בין חשבון הנפש הפרטי שזמנו ביום הכיפורים, לבין חשבון הנפש הכללי, מה שיוצר חיבור בין אסון הגלות שבאה על עם ישראל, להיעדר יחסי אנוש מתוקנים וריבוי שנאת חינם.
יהודי אתיופיה האמינו כי למעשה, כדי להיות ראויים לחזור ולעלות לארץ ישראל, לא די בצום יום כיפור, שהוא תיקון אישי ועצמי של הפרט - אלא יש לקיים 50 יום לאחריו את חשבון הנפש הקולקטיבי, הלכה למעשה באמצעות חג הסיגד, שנחגג מטיבו ברוב העם והדרת מלך.
הצעירים היו שותפים מלאים בארגון הסיגד. השתתפותם ניכרה בעיקר לאחר קיום התפילות על פסגת ההר, כשהם חזרו בשירה ובריקודים, בליוויי תופים ומחולות, בחצוצרות וקול שופר. הנשים סלסלו ושרו, והגברים הצעירים יצרו מעגלים כשכל גבר אוחז ברובה או במקל, ויחדיו הם רקדו בהנפת ידיים וברקיעות רגליים בקרקע. לאחר הופעתם של הגברים הגיע תור הנשים, שרקדו בזוגות את הריקוד האמהרי - וברקע ירו הגברים יריות שמחה.
לאחר שהסתיימו הטקסים, נערכה הסעודה החגיגית במקום שיכול היה להכיל את כל ההמונים. המזון והמשקה היו בשפע, וחולקו ביד רחבה. עם תום הסעודה היו המתכנסים מתפזרים איש-איש לכפרו, או שהתארחו אצל קרובי משפחה שגרו בקרבת מקום.
חוגגים בארמון הנציב
קיומו של חג הסיגד בארץ עשוי למלא תפקיד חשוב ובעל משמעות רבה עבור יהדות אתיופיה, לאחר שזכינו להגיע לארץ הקודש, לבנות ולהיבנות בה כחזון נביאי ישראל. הסיגד עשוי אף לתרום לתרבות הארץ-ישראלית של העם בכלל, מתוך הודיה לבורא העולם על שזכינו לעלות למדינת ישראל, ולהוות חלק מדור התחייה והתקומה.
בארץ נחגג הסיגד ברוב עם והדרת מלך כפי שהיה באתיופיה. הטקס והצום נערכים על רכס תלפיות שבמזרח-ירושלים בארמון הנציב. מהנקודה שבה נישאת התפילה, ניתן גם להשקיף על הר הבית - המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. אך בשונה מאתיופיה, בארץ לא מתקיימת סעודה חגיגית מקומית, ואף לא ריקודים. החגיגות והסעודות מתקיימות באופן פרטי, איש-איש בביתו.
בארץ מוכר הסיגד כחג לאומי, והוצאות ארגון האירוע ממומנות מקופת המדינה, באמצעות המשרד לקליטת עלייה. אך אליה וקוץ בה: רבים מהדוברים הנכבדים (ובהם פוליטיקאים) מנצלים את הבמה שניתנת להם להצהרות שאין בינן לבין רוח החג המקורית דבר וחצי דבר. לו היו נושאים את דברי הברכה ברוח החג ובהתאם ליום הקדוש, הרי שהיו מרוממים את המאזינים ומביאים אותם להתעלות רוחנית - וכולנו היינו יוצאים נשכרים בקיום חג הסיגד כהלכתו, כדרך לביטוי כמיהתם של יהודי אתיופיה לירושלים במשך אלפיים שנות.
גם אתם מוזמנים לחגיגה
לחג הסיגד ישנה אף תרומה חשובה לפסיפס התרבותי של כלל החברה הישראלית, ולהווי הרוחני והתרבותי של העם. אין סיבה שהחג הזה לא יתחבב על כלל עם ישראל, מפני שכל מהותו היא אחדות, אהבת האדם ואהבת הארץ - לצד שלילה של חיי הגלות. אווירת הסיגד מבטאת יהדות אנושית מתונה, מקרבת ומחבקת כל יהודי באשר הוא, שמראה את פניה היפות של היהדות.
זהו חג של אחדות ולכידות חברתית, המבטא את העליונות המוסרית והערכית של עם ישראל, וייעודו להיות לעם סגולה ואור לגויים. זכות גדולה נפלה בחלקנו להיות חלק מדור התחייה והתקומה, המממש הלכה למעשה את משאת נפשם של דורות רבים של אבות אבותינו.
קיומו של חג הסיגד כאן בארץ ישראל, ולא רק כחג של העדה האתיופית - יאפשר הצצה לעולמה של יהדות אתיופיה, ולחוזקה הרוחני והאמוני ולעוצמתה. הסיגד הוא מענה אחד לחידת הישרדותה של יהדות עתיקת יומין זו, ביבשת אפריקה, במשך למעלה מאלפיים שנה.
חג סיגד שמח!
- הרב יצחק זגייה הוא רבה של קהילת יוצאי אתיופיה ברחובות והסביבה, ומחבר הספר "הדרך הביתה".
לפנייה לכתב/ת 
