הבועה הבאה? הר הכסף שמוביל אותנו לאסון

כבר חודשיים אנחנו מדברים בטור הזה על כסף, ואכן זהו נושא חשוב. כסף הוא אחד הדברים שמפעילים אותנו, מנהלים אותנו ובעצם מאפשרים לנו לנהל חיים. לכן, חשוב מאוד לדעת מהו. ומה שאנחנו רואים בטורים האחרונים לא מרגיע.

לטורים נוספים של ד"ר אושי שהם קראוס :

• האם הבנק המרכזי הוא אימפוטנט?
• כך המדינה גונבת אותנו באופן חוקי לגמרי
• הטרנספורמציה של הכסף: מהזהב אל הכלום
• שאלת מיליון הדולר: איך מייצרים כסף יש מאין?
• הבנק: גנב גדול או אבי ההתפתחות הכלכלית?
  

אני מסכם בכמה מילים. הכסף של ימינו, כסף הצו (Fiat Money) הוא, בעצם... לא ממש ברור מה הוא. ככל שאני קורא יותר ספרים, ככל שאני קורא יותר מאמרים שעוסקים בכסף של ימינו, אני חושד שרבים מהכותבים משערים יותר ממה שהם יודעים.

ומה בכל זאת אפשר לומר? ובכן, הכסף שלנו הוא סימן, שלא מגובה בשום סחורה. המדינה היא המגדירה את השם שלו. היא יוצרת בחוק את מה שמכונה "הילך חוקי" ואז, אפשר להגיד, שמתחיל תהליך אינסופי של יצירה של הסימנים האלה בכל העולם.

יש שני סוגי כסף. כסף חיצוני וכסף פנימי. כסף פנימי הוא כסף שיוצרים הבנקים, כמעט יש מאין, או כך, לפחות, מאמינים הפוסט קיינסיאנים שעליהם דיברנו בטור הקודם.

ואילו את מה שנקרא כסף חיצוני יוצרים הבנקים המרכזיים בעצמם. כן, הבנקים מדפיסים כסף. אלא שהמילה הדפסה צריכה להיכתב במרכאות. כי העיקר לא נעשה בדפוס כמו פעם. כמובן שלא בכל מדינה מדפיסים, אבל כך עושים במדינות רבות והעיקרית שבהן היא ארצות הברית.

בטור הזה ובטור הבא, אני רוצה להציג ממש בקצרה את פרשנותו של חוקר מעניין בשם ריצ'רד דנקן (Richard Duncan) על המצב שבו אנחנו נמצאים. וריצ'רד דנקן פסימי מאוד, וגם זה בלשון המעטה.

על המיתון החדש

בספר שכתב ופרסם בשנה שעברה שנקרא בשם "המיתון החדש" (The new Ddepression) מתאר דנקן את העולם כתלוי על כרעי תרנגולת. אנחנו על קצה תהום, או במונחים של הספר הזה, אנחנו נמצאים בפסגתו של הר בגובה מטורף, אבל ההר הזה מלא באוויר חם. בשלושים השנים האחרונות חוברו להר הזה משאבות והן מכניסות לו כל הזמן אוויר חם נוסף, וכך הן גם משמרות את הגובה שלו, אבל למעשה מגביהות אותו עוד ועוד.

אבל המשאבות האלה עומדות בפני קריסה. וההר עומד להתמוטט. ואם ההר הזה, שלפי דנקן, הוא ההר העצום של כסף צו (הכסף שאנחנו מכירים במערכת שלנו, של ימינו), יתמוטט, מחכה לנו מיתון ענק. אולי גדול אפילו יותר מהמיתון הנורא של שנות השלושים של המאה העשרים.

דנקן מדבר על רעב ואבטלה. הוא מדבר על קריסת הגלובליזציה מה שעלול להביא למותם בפועל של מליוני איכרים סיניים (בטור הבא נסביר איך פועלת המערכת הזאת)  ומי אשם במצב הזה? פוליטיקאים. בנקאים. כלכלנים. אני לא חושב שיש כאן מעשה מכוון, או רצון רע, אלא שילוב של טעויות.

הסכמי ברטון וודס

אנחנו חוזרים בזמן לשנות הארבעים של המאה העשרים. מלחמת העולם השניה עומדת כבר בפני סיום וכלכלנים ומדינאים מתחילים לחשוב על המערכת הכלכלית של אחרי המלחמה.

קבוצה של כלכלנים וקובעי מדיניות מתקבצת בעיירה ברטון וודס בניו המפשייר שבארצות הברית, כדי לדון בעניינים האלה. נציגה של בריטניה הוא הכלכלן הנודע ג'ון מיינרד קיינס (לאחרונה אנחנו נתקלים בו בטורים רבים). וההסכם הזה יצר את מערכת הכסף הקודמת. זו שקדמה למערכת שבה אנחנו מתפקדים כיום.

בהסכם ברטון וודס נקבעו שערי חליפין בין המטבעות של המדינות המפותחות, כמו בריטניה, צרפת אל מול הדולר האמריקאי. בעצם, הדולר הפך באופן רשמי להיות העוגן של הכלכלה העולמית. ואילו הערך של הדולר עצמו נקבע ביחס לזהב.

נזכיר. בטור הראשון, לפני חודשיים, דיברנו על השיטה הישנה של כסף; מערכת כסף הסחורות, בה שטרות הכסף ניתנים להמרה בבנק בזהב. וזה בדיוק מה שרצו אנשי ברטון וודס לעשות.

ומה היתרון של מערכת כזו? היתרון הגדול הוא יציבות. אין בלגן. כל מטבע הוא בעל ערך מסוים. וממשלת ארצות הברית מוגבלת בייצור הכסף שלה. יש עוגן חזק למערכת והוא הכמות של הזהב שיש בעולם ויש לממשלת ארצות הברית. המערכת בשליטה.

אבל לקראת סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים קרסה המערכת הזאת. ארצות הברית, באופן חד צדדי, ניתקה את עצמה מההסכמים הקודמים, לקחה לעצמה את הזכות לייצר כסף באופן חופשי ובסופו של דבר ביטלה את הקשר של הדולרים לזהב.

בואו נחזור לרגע. עד לפני קריסת הסכמי ברטון וודס, כל מטבע בעולם יכול היה להיות מוחלף בזהב (לפחות באופן תיאורטי). נניח שיש לך פרנק צרפתי. באופן תיאורטי, אתה קונה בו דולר ומחליף את הדולר בזהב. דבר נוסף: ממשלת ארצות הברית לא יכלה להדפיס כמויות בלתי מוגבלות של מטבעות ושטרות, כי כל שטר היה אמור להיות מחובר לזהב. אבל העוגן הזה נחתך בבת אחת.

ופתאום, באופן חד צדדי, המוני מחזיקי שטרות בעולם לא יכלו יותר לקבל זהב תמורת השטרות שלהם. בין רגע, הניירות שהיו, באופן תיאורטי, קבלות של זהב, הפכו לסתם ניירות. ולא רק זה, הממשלה החלה להדפיס מהניירות האלה עוד ועוד. המערכת הפכה למערכת של "כסף צו". וההר הענק של כספים שערכם לא ברור החל לתפוח.

איך יוצרים כסף

שוב נחזור כדי לא להתבלבל. במערכת של כסף צו (המערכת שלנו), הבנק המרכזי יוצר את כמויות הכסף שמכנים בשם כסף חיצוני. ואיך הוא עושה את זה? הוא כאילו לוקח הלוואה מעצמו.

ומה פירוש? איך אפשר לקחת הלוואה מעצמך? ובכן, בנק מרכזי יכול. הבנק המרכזי רושם לעצמו במאזן שהוא חייב לעצמו מליארד דולר, ובעצם מעביר אותם למשק. ואיך הוא עושה את זה? ובכן, הוא קונה בכסף החדש נכנסים פיננסיים, כלומר כל מני ניירות ערך - שווים או לא שווים - שנמצאים בידי הציבור והבנקים.

בארצות הברית, הבנק המרכזי, קנה המוני ניירות ערך שהיו מגובים במשכנתאות, שלא היו שווים דבר. הוא קנה אותם בכסף שהוא המציא.

ומה פירוש "הוא קונה"? הוא מעביר כסף לבנק שמחזיק את ניירות הערך האלה, נניח מליון דולר. הבנק נותן לו בתמורה מליארד ניירות שמגובים במשכנתאות (הסיפור של ניירות ערך מגובי משכנתאות קשור למשבר הגדול העולמי שהתחיל ב-2007, אולי נדבר עליו באחד הטורים הבאים). הבנק המרכזי שומר אותם אצלו ולבנק הפרטי יש פתאום מיליון דולר שיצאו יש מאין, חדשים, מבית היוצר של הבנק המרכזי. בארצות הברית של אחרי 2007 קראו לפעולות כאלה של הבנק בשם "הקלה כמותית".

ומה זה אומר עלינו? ומה זה אומר במבט כללי יותר? ובכן, לפי ריצ'רד דנקן המצב שלנו כזה: אנחו יושבים על פסגת ההר. ההר מורכב ממליארדי דולרים שלא שווים הרבה. איך נוצר ההר הזה? הבנק המרכזי ניפח אותו בכסף צו. (את הסיבות למעשה הזה אציג בטור הבא).

עכשיו ההר ענק ועומד לקרוס. אבל כדי שהמערכת לא תקרוס, או במילים של דנקן, כדי שההר לא יתמוטט, מחברים לו משאבות, והמשאבות האלה ממשיכות לנפח אותו עוד ועוד בכסף צו מומצא יש מאין. הבעיה היא, שבפועל הבנקים המרכזיים, ובמיוחד האמריקאי, לא פתרו שום בעיה. הם ניפחו את ההר שעליו אנחנו יושבים והוסיפו עוד כמויות של סימנים שמכונים כסף. ועשיו המשאבות לא מצליחות לעמוד בלחץ, והן על סף קריסה וכך גם ההר שלנו.

ומה זה אומר? ולמה זה מסוכן? ומדוע החלו הבנקים לנפח את ההר? בטור הבא.