יעקב מול עשו: משחק סכום אפס

הכי כואב שיש

איך מתארים זעקת כאב איום ונורא? איך מתארים זעקה שאין דומה לה? בפרשת השבוע שלנו, פרשת 'תולדות', מתוארת גניבת ברכת עשו על ידי יעקב ורבקה. עולמו של עשו המרומה חרב ברגע שבו גילה את התרמית, והמספר צובר ערימת מילים, בעזרתן הוא מקווה לבטא משהו מהשבר שחווה עשו: "כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי ... וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי?! בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי, וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כז, לד-לח).

>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת תולדות
  

'צעקה גדולה ומרה עד מאוד', בכי, חזרה כפולה על הדרישה: "ברכני גם אני", והקריאה החוזרת וחסרת המענה "אבי"- בתשעת הפסוקים בהם מתואר הדיאלוג הקשה בין עשו המרומה לאביו הזקן, חוזר התואר "אבא" 11 פעמים - בכל האמצעים האלה נעזר המספר, כדי להמחיש את נואשותו של עשו - איך ייתכן שלאבא אחד יש שני ילדים, ורק ברכה אחת?

לפנינו אחד מיסודות הכאב והמצוקה האנושיים: כאב הקיפוח, הקמצנות וחוסר ההגינות שבהם מתנהל העולם. יש בעולם הרבה ילדים, חלקם מבורכים וחלקם ממש לא. אין שום דרך להצדיק את זה, וקשה לרפא את הפצע.

השמלות השונות של הגברת היסטוריה

סיפור העברת הברכה מעשו ליעקב בנוי בתבניתו של סיפור מקראי קודם, סיפור קין והבל. בשני הסיפורים מככבים שני אחים שאחד מהם מתעסק עם חיות; הבל רועה צאן ועשו "איש יודע ציד". ולעומתו האח השני עוסק במלאכות עדינות: קין הוא "איש אדמה" ויעקב "איש תם יושב אהלים".

גם האב הגדול, האלוהי, וגם האב הארצי מעדיפים את הבן אוכל החיות, על פני הבן העדין וה"צמחוני". אלוהים שמח לקבל מ"בכורות צאנו" של הבל, ויצחק חושק במטעמי הציד של עשו. שני הבנים הציידים זוכים, לכאורה, בכל הקופה. הם זוכים להעדפתו של האב ולברכתו.

אלא שבשני המקרים, מתפרצים דווקא הילדים העדינים והצמחוניים באלימות נוכח ההעדפה האבהית; קין הורג את אחיו המועדף, ויעקב גונב לעשו את הברכה. צרה צרורה, תסבוכת שאי אפשר לצאת ממנה – הילדים העדינים זוכים אומנם לשרוד ולהמשיך את השושלת. אך הם זוכים לכך, רק ברגע שבו הם מסירים את הכפפות המעודנות, ולובשים את "בגדי החמודות" של האחים הציידים.

שני הילדים נשאלים על ידי אבותיהם שאלה כנה וחריפה של זהות; אלוהים שואל את קין: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" ויצחק שואל את יעקב: "מִי אַתָּה בְּנִי". לשני הבנים ניתנת הזדמנות נדירה להכות על חטא, ולבקש סליחה. שני הבנים מחמיצים את ההזדמנות, ועונים תשובות רעות של רמיה.

שני הסיפורים מסתיימים בעונש דומה שניתן לבנים העדינים שסררו, על שניהם נגזרים חיי נדודים, וחוסר שקט קבוע. כפי שמסכם זאת יעקב בערוב יומיו: "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (בראשית, פרק מז). ואנחנו, הקוראים, שואלים: מי היה צריך את זה? מה הרוויח יעקב מגניבת הברכה? מה הרוויח קין מהרצח? סופו של הסיפור מעיד על ראשיתו – כנראה שהברכה לא באמת שווה הרבה, ולכן, באין מנוס, עולה השאלה: למה עשיתם את הסיבוב המטורף והמיותר הזה, ולא נתתם לחיים להתנהל במסלולם השקט?

הקנאה מסמאת

כנראה שבאמת "קשה כשאול קנאה", והיא הובילה את קין וגם את יעקב לאבד את שיקול דעתם, ולהשחית את חייהם לריק.

אבל מה עם אבא?

שאלה דתית-תרבותית עמוקה היא למה העולם היהודי נבנה כך שהקנאה היא אתגר קבוע ויסודי בתוכו? מדוע אלוהים בחר להעדיף מנחה של בן אחד על פני מנחתו של הבן השני? ובלשונו היפיפייה של עשו: "הברכה אחת היא לך אבי?", למה התרבות שלנו בנויה מן היסוד על תחרות, על משחקי סכום אפס, על בן אהוב ובן דחוי?

תרבות תחרותית

אני קופצת אלפי שנות היסטוריה קדימה, ומגיעה למשנה אהובה עלי בפרקי אבות, המשנה בה מתאר רבן יוחנן בן זכאי, בן המאה הראשונה לספירה, את מעלותיהם של תלמידיו: "חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי .... הוא היה מונה שבחם: רבי אליעזר בן הורקנוס - בור סיד שאינו מאבד טיפה. רבי יהושע: אשרי יולדתו. רבי יוסי – חסיד. רבי שמעון בן נתנאל: ירא חטא, ורבי אלעזר בן ערך - מעין המתגבר. הוא היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שנייה מכריע את כולם" (בראשית, פרק מז).

ההתחלה של המשנה כל כך יפה, לכל אחד מהתלמידים מעלה משלו, ונדמה שמעלות התלמידים מלוקטות מעולמות שונים: שתיים מעולם הידע והלמדנות, אחת מהעולם המשפחתי, ושתיים מענייני מידות וחסידות. מעלתו של רבן יוחנן בן זכאי ניכרת במשנה זו, בכך שהוא רואה כל תלמיד בפני עצמו. לכאורה, אין תחרות, וכל אחד נמדד ומשובח בעולמו. ברם, גם משנה זו מסתיימת בשפת הורדת הידיים וכפות המאזניים: "אליעזר בן הורקנוס מכריע את כולם". התחרות היא מרכיב יסודי בעולם היהודי-למדני. אני יודעת את זה, אני חיה את זה, ואני מאוד מצטערת על כך.

רבות ורבנים חדשים בתנועה ליהדות מתקדמת בישראל

השבוע ביום ד', השתתפתי באחד הטקסים המרגשים שחוויתי בחיי, זה היה טקס ארוך או, למעשה, סדרה של טקסים שהתקיימו בהיברו יוניון קולג' בירושלים, ושבהם הוסמכו לרבנות שבעה רבות ורבנים חדשים. ההתרגשות התחילה כבר בתפילת מנחה, שחלקה המרכזי הוקדש לברכות אישיות וקהילתיות למוסמכים.

ישבתי בתפילה, ובין השירים והשמחה, חלפו בראשי מחשבות רבות. נעתי בין המחשבות על התחרותיות והקנאה שמציעה פרשת השבוע, לחגיגת השוויון  של בית הכנסת שלנו. יותר מכל דבר אחר, חגגנו ביום רביעי את השוויון ואת אהבת האדם שנברא בצלם אלוהים; נשים וגברים שרו והתפללו יחד, ותפילות לשלום נישאו בכוונה גדולה, ובעצב גדול לא פחות. חשבתי כמובן גם על שנות הילדות והנעורים שלי,

והודתי לאלוהים הטוב על הזכות לחיות סוף סוף בקהילה שמאמינה שאלוהים לא מייצר תחרות בין ברואיו, והוא לא מעדיף מין אחד, או עם אחד על משנהו.

בקהילה בה אני מתפללת אלהים מקבל את מנחתו של קין ואת מנחתו של הבל (ואולי הוא בכלל לא זקוק למנחות). בקהילה בה אני מתפללת אלוהים צופה בעצב במאבקים הקשים והאלימים שלנו, שמקורם באמונה שהוא לא אוהב את כולם באופן שווה.

עוד יבוא שלום עלינו ועל כולם

אנו בעיצומם של ימים קשים מאוד, ואני מתפללת שאנחנו והפלסטינים נמצא דרך לוותר על הצדק ועל הבכירות, לטובת השלום והשוויון. שנמצא אומץ, כוח ושכל לחיות זה לצד זה, ושנביא סוף למרחץ הדמים. והלוואי ש"לא בחיל ולא בכוח".

שתהיה לכולנו שבת שלום.

• מה יורם טהרלב כתב על הפרשה? נחיה ונשמע: ארבעת החושים של יצחק אבינו