החייל החרדי שלי: הנשים שנשארו מאחור מדברות
לדובה קלרמן יש תשעה מגוייסים, משה דיקשטיין התנדב למילואים - ובמשפחת טורנר נחרדו לשמע הטלפון שצלצל בשבת. מאות חיילי מילואים חרדים נקראו לראשונה בצו 8, והרחוב החרדי מנסה להתרגל לכך שהמערך הלוחם כבר לא בשוליים
>> עוד עמוד ענן - בפייסבוק שלנו <<
בתחילת השבוע דיווח היומון החרדי-חסידי "המודיע" על עשרות חיילי מילואים חרדים, שנראו עושים את דרכם ברחובות בני ברק בעיצומה של השבת. היעד: נקודת האיסוף העירונית, משם הועברו דרומה - לרצועת עזה. המחזה הזה לא פסח על ריכוזים חרדיים רבים, שם נראו ברחובות השוממים של ליל שבת גברים חרדים במדי זית, בדרכם למבצע "עמוד ענן".
מאורעות השבוע האחרון תפסו את הרחוב החרדי בסיטואציה חדשה, לא מוכרת. מאות משפחות חרדיות שנותרות בקהילה, כשהבעל, הבן והאב מגוייסים. למתח הטבעי והדאגה לבן הזוג שבשירות מבצעי, מתלווה גם הקונפליקט המגזרי בעיצומו של הקרב על גיוס החרדים.
משפחה חרדית מרובת חיילים: 9 בצו 8
דובה קלרמן שימשה במשך שנים מנהלת הספרייה בסמינר "בית יעקב" בחיפה. בשבוע האחרון מצאה את עצמה
בסיטואציה ייחודית: שלושה בנים, שלושה חתנים ושלושה נכדים בצווי 8.
קלרמן, מסתבר, לא מתרגשת יותר מדי מכך שלא פחות מתשעה מבני המשפחה נקראו לדגל: "צריך להיות בעל ביטחון ולקוות לטוב", היא אומרת. "זו לא הפעם ראשונה אצלי. בעלי עוד לחם במבצע סיני ובששת הימים, הבנים כבר היו בלבנון, והנכדים בעזה. הדור החדש.
"כשיש לך שבעה בנים, תמיד יהיה מישהו במילואים. תמיד מישהו מתגייס ומישהו משתחרר. אחד החתנים שנמצא שם הוא אב לשמונה בעצמו. אני כל כך רגילה לזה, שאני לא יושבת כל היום ומייללת, אלא חיה את חיי ואת שגרת יומי. ארבעים שנה הייתי ספרנית, והיום אני עוד עובדת בהדרכת תלמידות בסמינר וממשיכה את השגרה".
קלרמן נחשבת כשונה בנוף הקהילה החרדית בחיפה, אך היא חריגה בין רבים. בקהילה הקטנה שבהדר ישנם קצינים בקבע ובמילואים, ורבים נוספים בעלי כיפה שחורה על ראשם, אך עם דרגות על הכתף והחזה. ועם זאת, המפגש היומיומי שלה עם בנות הסמינר המחונכות בשונה מדרכה, בשעה שתשעת ילדיה ונכדיה ברצועה - עלול היה להיות טעון.
"עברתי כבר את השלב הזה", היא מפטירה. "היום אני לא בגיל של הצוות החינוכי, אני בת שבעים, דור אחר. בזמנו עשיתי מה שראיתי לנכון. הייתי ונשארתי לויאלית לרוח המוסד, ואת מה שאני חושבת אני שומרת לעצמי. כל בנותיי למדו ב'בית יעקב' ובני בתלמודי תורה, היום בטח היו פחות סובלניים לזה, אבל זה היה הקו שלי מאז ומתמיד".
"זו עבודת קודש, אך הייתי מעדיפה שהוא יהיה אברך"
מיכל מימרן היא אומנם אישה אנונימית, אך בעלה ממש לא. אבי מימרן הוא מגיש המהדורה המרכזית של הרדיו החרדי "קול ברמה", דמות מוכרת וידועה בנוף התקשורת החרדית. במוצאי השבת האחרון, כמו בבתים רבים בישראל, הגיעה לבית המשפחה בירושלים שיחת הטלפון, שבה התבקש אבי לנוע דרומה.
"הוא ידע כבר ביום שישי שיש מצב שהוא יקבל צו 8. לא הינו בשבת בבית, אז הכל היה מאוד מהיר. הגענו וארזנו את התיק והטלית, ואבי עלה על מדים. הילדים היו המומים לראות את אבא שלהם בירוק. 'וואו, אבא חייל', אלה היו התגובות, וזהו. נפרדנו.
"אני מאוד שמחה שהוא עושה את זה, זו עבודת קודש בעיניי. מצד שני, הייתי מעדיפה שבעלי יהיה אברך וילמד תורה, כי זה לדעתי מה שבאמת שומר עלינו הכי הרבה. אבי היה אברך במשך מספר שנים, אבל מרגע שיצא לשוק העבודה בעקבות אילוצי פרנסה, הוא ממלא בשמחה גם את חובות השירות הצבאי - ועכשיו המילואים. ועל אף הקושי, אני מאוד שמחה על זה".
מתייעצים עם רב על כל דבר
מימרן שחיה בשכונה חרדית, פחות עסוקה במה חושבים השכנים, וחשה בטוחה בצדקת דרכה. "החרדים ברובם, הרבה פחות קיצוניים ממה שמתארים אותם בסטיגמות. אנחנו מאוד מאמינים בדרך שלנו ובמה שאנחנו חושבים, ומתייעצים על כל דבר עם רב.
"אבא שלי היה במילואים, בכל המלחמות. אני זוכרת אותו חוזר עם המדים המאובקים, ושם את הרובה למעלה בארון, רחוק מאתנו. זה לא שאנחנו לא חלק מההוויה הישראלית של אבא במילואים. התפקיד שלו בצבא הוא תפקיד שחשוב גם מבחינת החרדים. אז מה יש פה לדבר? זה לא משנה מה הוא לובש, משנה מה הוא עושה".
אך שלושה ימים לבד עם ארבעה ילדים קטנים, מתחילים לתת בה את אותותיהם. הגעגועים העזים לבעל לא מרפים: "הייתי מוכנה לשלם רק בשביל לראות אותו לכמה דקות", היא מודה. "מאוד קשה עם הניתוק, אבל בשביל הילדים אני משתדלת לשדר עניינים כרגיל. אנחנו מדברים בטלפון הרבה. הוא אפילו הכין אתם אתמול שיעורים מרחוק, כדי לשדר נוכחות".
"מה אבא עושה שם?" שואלת הבכורה לבית מימרן, אך לקטנים יש כבר תשובה מוכנה: "הערבים יורים עלינו טילים, ואבא הלך להגיד להם שיפסיקו".
11 ילדים וגיל פנסיה, אך מתנדב
שושנה דיקשטיין שבעלה משה (קצין בדרגת סרן) מתנדב לשירות מילואים מזה כמה שנים, כבר רגילה להקפצות בלילות. משה הוא בעל חנות לתשמישי קדושה בבאר שבע, ומתנדב גם בעתות שלום כאיש הבכיר של זק"א בבירת הנגב. אך המצב החדש מביא, לדבריה, חששות משלו: "לפי הגיל ולפי מספר הילדים, או כל פרמטר אחר, הוא אמור היה להיות כבר בבית לפני כמה שנים טובות. אין חוק שמחייב אותו לצאת למילואים. אבל הוא מרגיש צורך לתת, והם עדיין זקוקים לו. לצערי הרב זה אף פעם לא סימן טוב".
דיקשטיין מספרת כי בעלה קיבל בצעירותו פטור משירות צבאי עקב בעיה רפואית, "אך ברגע שהבעיה חלפה, הוא התייצב מיוזמתו וביקש לבטל את הפטור. את הבת השנייה שלי ילדתי כשהוא היה בלבנון, ואת השם הוא נתן לה בבית כנסת, מתוך לבנון".
משה דיקשטיין הוא גם אח שכול. אחיו, גיסתו ואחיינו נהרגו בפיגוע בצומת זיף, לפני מספר שנים. "מבחינת הבית זו תחושה קשה. מצד שני, יודעים שיש מי ששומר עלינו. יש מי שקורא לזה 'גורל'. אנחנו קוראים לו 'השגחה פרטית', ומקווים לטוב. הברק לא מכה פעמיים".
מתוך אחד-עשר ילדיהם של בני הזוג, בחר אחד להתגייס למסלול ארוך ומשמעותי, ובימים אלה הוא נמצא בקורס קצינים. "אנחנו בדעה שמי שלא לומד, צריך להתגייס. אם הוא לומד, אז שילמד. כל אחד צריך לעזור במה שהוא טוב בו, ומי שטוב בלימוד תורה באמת - לא צריך לשנות תפקיד. שילמד גם 12 שעות ביום, וישמור על החוסן הרוחני שלנו. זו שמירה ותזכורת למה אנחנו בכלל נלחמים, ולמה אנחנו פה".
הטלפון צלצל בשבת, וירוחם יצא
גם אורית טורנר מאלעד נותרה מאחור, כשבעלה ירוחם (קצין בדרגת סרן במיל') הוצב בגבול רצועת עזה: "זו לא פעם ראשונה וכנראה שלא האחרונה, אז אנחנו רגילים", היא מרגיעה בחיוך. "הוא היה גם ב'עופרת יצוקה', אז כבר הייתה לנו 'טבילת האש' של מילואים מבצעיים. בינתיים, נראה שעכשיו המצב הרבה יותר רגוע.
"כבר ביום חמישי הודיעו לו שיכין תיק", טורנר משחזרת. "הוא הכין את המדים ואת כל מה שצריך". השבת בבית משפחת טורנר הייתה מתוחה. לחוסר היכולת להתעדכן במה שקורה בדרום, נוספו גם הטלפונים: "הפעם הראשונה שהטלפון צלצל הייתה ממש באמצע הלילה, ולא הספקנו לענות. הפעם השנייה הייתה בבוקר, כשירוחם היה בבית הכנסת. שלחתי את הילדה לקרוא לו מהר. בפעם הבאה שצלצלו הוא כבר היה מוכן. על הקו היה המפקד שאמר לו להתכונן לצאת מיד עם צאת השבת, ומאז הוא שם".
איך התחושה להיות אשת מילואימניק בעיר חרדית?
"מאחר ואנחנו שייכים לזרם חרדי-מודרני, זה מאוד מקובל. הרבה חברים שלו מבית הכנסת ירדו לעזה. בקהילה שלנו זה לא חריג. יש הרבה תמיכה מחברות שמציעות עזרה עם הילדים, ובינתיים זה רק יומיים אז אני עוד לא מרגישה קושי מיוחד. בעיקר כי גם ככה הוא מגיע מהעבודה בשעות מאוד מאוחרות. מצד שני, ברור שלילדים הוא מאוד חסר. גם העניין של הטילים על גוש דן קצת מלחיץ".
במוסדות הלימוד של הילדים, לדבריה, לא הייתה כל התייחסות לעניין אבא במילואים. "זה לא שהם נגד או משהו כזה, זה מוסדות לאוכלוסייה מודרנית, אבל לא התעסקו בזה, אלא במה עושים אם יש אזעקה" (לצאת למסדרון ולהגיד תהילים). "אני מניחה שאם השהות תתארך, אני אעדכן אותם במצב".
למשפחת טורנר בן ושתי בנות, שאחת מהן עם תסמונת דאון. ובעוד הבכור, כך היא מספרת, מעודכן בחדשות ויכול להבין טוב יותר את המצב, "עם הקטנות זה קצת יותר קשה. הבת שלי בת ה-8 עם תסמונת דאון מתעוררת בבוקר, נכנסת לחדר השנה, ולא רואה את אבא. אז היא שואלת אם אבא הולך עם בגדים של צבא, ואם אבא חוזר?"
ומה את עונה לה?
"חוזר, בוודאי שחוזר".
לפנייה לכתב/ת 
