אמא ואבא'ז: חשובה ובוטה, אך לא אמינה
מיה דגן, יהודה לוי ויפתח קליין משחקים בסדרה "אמא ואבא'ז", זוג הומואים ואישה המנסים ליצור יחד משפחה. אם הם היו מפגינים קצת יותר קרבה מתבקשת, היינו מאמינים להם
נתחיל מהדברים הטובים: הרעיון מאחורי "אמא ואבא'ז" הוא אחלה רעיון. אם יש מודל חברתי שלא מפסיק להשתנות בתקופה שלנו, זו כנראה המשפחה. המונח "משפחה" כבר הפך כל כך גמיש, שלמעשה הוא יכול להכיל בתוכו כמעט כל קומפוזיציה אנושית שמאחדת אנשים בוגרים ואת צאצאיהם.
עוד ביקורות טלוויזיה ב-ynet:
- שידורי עמוד ענן: עדיף גל שקט
התסריטאי אבנר ברנהיימר ("עד החתונה") ארגן לעצמו סוג של אוטוביוגרפיה מצולמת. הוא ובן הזוג שלו הביאו ילד לעולם עם אשה נוספת, שאינה פונדקאית, ויחד הם יצרו לעצמם תא משפחתי משולש שמשתרע על יותר מבית אחד. את השלד הזה, כנראה עם שינוי קטן - היחסים המורכבים והלא רגועים בין האמא של הילד לשני האבות - הוא הביא לסדרה שעלתה אתמול (ה', 22:30) ב-HOT3.
שעת השידור של "אמא ואבא'ז" מעידה קודם כל שלא מדובר בסדרה לכל המשפחה, בניגוד לקומדיה האמריקנית המצוחצחת, "הנורמלים האמיתיים", שהגיעה השבוע ל-yes, והבסיס הסיפורי שלה כמעט זהה לזה של הסדרה של ברנהיימר.
"הנורמלים האמיתיים" מבקשת להצחיק, ועל הדרך להגחיך את הגזענות ההומופובית, ולטפוח על שכמה של הקהילה ההומוסקסואלית שחפצה בדור המשך ממש כמו זו הסטרייטית. "הנורמלים האמיתיים" שואפת לתפקד כאמירה חברתית - גם להומואים מגיע להיות הורים - והיא רוצה להצחיק כדי שנבלע את הגלולה. "אמא ואבא'ז" הרבה יותר בוטה ממנה, והרבה פחות פלסטית.
הרעיון מאחורי "אמא ואבא'ז" לוקח את "הנורמלים האמיתיים" צעד אחד קדימה - המבנה המשפחתי הוא האילוץ, שלושה מבוגרים עומדים לגדל ילד. עכשיו בואו נראה את הטיפוסים הספציפיים האלה, שמבקשים להסתופף יחד בממ"ד הזה - אחד בחור חרדתי ששרוי באנליזה אינסופית (יפתח קליין), בחור חם שגדל בבית נטול אב (יהודה לוי) ורווקה מעט - ובכן, אין דרך אחרת לומר את זה, אנטיפתית (מאיה דגן) - ואיך הם עומדים להסתגל אחד לשני בתנאים החדשים.
ברנהיימר אפילו לא מנסה לגונן על המבנה הזה או להילחם מלחמת חורמה על זכותו לקיים אותו. לא. הוא לא יוצא עם שלטים לכיכר ולא נושא את דגל הקהילה. הוא באמת התכוון - לפחות ככה זה הרגיש, משני הפרקים הראשונים - לעסוק באנשים, בדילמות הספציפיות לדמויות הספציפיות, ולא להומואים ולאמהות רווקות באשר הן.
בהתחשב בזה, קצת חבל ש"אמא ואבא'ז" לא לגמרי מצליחה לממש את הפוטנציאל שלה, אלא מתפספסת איפה שהוא בדרך, קודם כל בדמותה של טליה (מאיה דגן), שעל פניו מאוהבת או מעוניינת בקשר עמוק עם אחד האבות, ומתעלמת במקרה הטוב מהשני. בסצינות של קליין ולוי, שני שחקנים מעולים שב-90 אחוז מהמקרים מפיקים את המירב מהדמויות שלהם, אפשר להרגיש את המורכבות של המציאות מחלחלת דרך התסריט.
דגן, לעומת זאת, נאלצת להסתפק בדמות קפריזית, לא ברורה, בלתי נסבלת, שאין על פניה כמעט אף זיז של תכונה מעוררת חיבה, כזה שיאפשר להיאחז בו ולהזדהות איתה. ההחמצה מורגשת בעיקר ביחסים בין הדמויות: לא מורגשת שם קרבה אמיתית, שהייתם מצפים למצוא בין שלושה אנשים ששניים מהם
חולקים זוגיות כבר שש שנים, ושלושתם מהווים יחידה אחת כבר תשעה חודשים, מאז תחילת ההריון.
המתחים שעולים בפרק הראשון והשני - החרדה של ארז מהתינוק והמשולש המתוח בין שלושתם - כבר היו מן הסתם צפים, נטחנים ואולי נפתרים, ולא היו ממתינים להתפרץ עם הלידה. העדר הקרבה ביניהם צורם ומקשה על ההתחברות לדמויות.
"אמא ואבא'ז" היא מה שנקרא סדרה "חשובה". היא מכילה לא מעט סיטואציות מעניינות ופוקחות עיניים, שלא נטחנו עד דק בדרמות משפחתיות, אבל לפעמים קצת מייגעת על הדרך, או נקרעת בין הרצון שלה לעסוק באנשים ובין הפיתוי לחגוג את הנטייה המינית שלהם. ממש כמו הסצנות בהן בובת התינוק עובדת מיד ליד וכולם מתעלפים עליה באהבה, אבל כשברור כל כך שמדובר בבובה, לפעמים קצת, רק קצת, קשה להאמין.
