גם המפרסמים לא סופרים את הדתיים
עבור המפרסם, כל הדתיים הם אותו הצ'ולנט, ממש כמו שכל הטאיוונים הם אותם הסינים. לפנות אל הציבור הסרוג בחילונית או בחרדית מדוברת, זה כמו לחבוש שטריימל בכנס פעילים למען זכויות בעלי חיים. וכדי שתבינו את הדקויות, יש גם פרזנטור
מיהו שליח ההנהלה הארצית ומה בדיוק מנהלים שם? האם ניתן להוסיף חרד"ל לפוייקה לייט? האם מותר בשבת לקנח את האף במטפחות מעוצבות? אם לא הבנת דבר מהשאלות האחרונות, הטור הזה מיועד עבורך!
>> עוד כתבות מעניינות - בפייסבוק שלנו <<
לא רחוק ממך הקורא, מתקיים עולם מקביל שאולי אינך מודע לו. תושביו דוברים מין שפה שמית הזהה לחילונית המדוברת (כמעט), מתלבשים באותם המותגים (כמעט), וצופים באותן תוכניות טלוויזיה (כמעט). אפילו בסמרטפון שלהם שוכנות אותן האפליקציות המצויות אצלכם (כמעט. אלא אם הורדתם, משום מה, את "ובלכתך בדרך"). אבל רק כמעט.
לאזרחי העולם המקביל יש ניואנסים משלהם, אבל לא רק. למעשה, יש לעולם המקביל הזה מערכות חינוך משל עצמו, ערוצי תקשורת משלו, שפה משלו, גבולות משלו - ומניעים אחרים לפעולה. מאכלסים אותו בין 700 אלף למיליון כיפות סרוגות וחולצות אולפנה. הוא מהווה בין 13% ל-18% מהאוכלוסייה היהודית, מין גוי גדול אשר כוח הקנייה שלו עצום ורב - כוח קנייה שהמפרסמים מפספסים לגמרי.
לקמפיין של קורנפלקס דרוש: גוי בלונדיני עם כיפה
עבור המפרסם, כל הדתיים הם אותו הצ'ולנט. מן מקשה אחידה של קיגל דחוס. הרי גם עבורנו כל הטיוואנים, היפנים והקוריאנים הם אותם הסינים. הרי גם הונדה וקאיה הם אותו הדבר, לא? (טוב, כמעט).
הציבור הסרוג מדבר את השפה החילונית, אך היא אינה שפת האם שלו. לרוב הוא מכיר השפה החרדית, אך אף היא אינה ה"מאמע לושען" עבורו. אם כך, מדוע מחלק המפרסם את תקציבי הפרסום שלו לשני המגזרים הללו בלבד, וכלל אינו סופר את הציבור הסרוג?
בישיבות מיתוג, שיווק ופיהוק בהן זכיתי לקחת חלק, התברר לי כי במשרדי הפרסום אין מכירים את הלשון הסרוגית המדוברת. לא רק זאת, אלא שהם אף אינם מכירים כלל במגזר צרכני שכזה. לכן הם מפרסמים בכלי תקשורת סרוגים פרסומות מביכות לקופת חולים, נניח, שבה נראה גן שעשועים שאותו מאכלסים רק אברכי משי חסונים עם ילדיהם ממין זכר.
ובמילים אחרות: מי שלא ראה גוי נורדי זהוב שער, העוטה כיפת משי שחורה ומנשנש קורנפלקס בהשגחת הרב מחפוד - לא ראה גיור אינסטנט מימיו.
כשהיטלר חטף ג'ננה על החפיפניקים
אי ההבנה הזו תמוהה, לא בגלל חוסר ההכרה במגזר הסרוג כקהל צרכני שיש להתחשב בו, אלא בעיקר בשל העובדה שמי שאינו נוהג כך, פשוט מפסיד כסף. לפנות אל הציבור הסרוג בחילונית או בחרדית מדוברת, זה כמו להזמין גפילטע בסושייה. זה כמו לחבוש שטריימל בכנס פעילים למען זכויות בעלי חיים. זה כמו חודש ארגון בלי קומונרית צרודה.
לצורך הדגמת העניין, אף גייסנו פרזנטור מעניין להדגמת השפה הסרוגית על דקויותיה:
המגזר הסרוג הוא קהל יעד הגדל במהירות. על המפרסם לזכור כי בנוסף לאידיאלים ולשפמים, יש לקהל הנזכר גם העדפות קנייה משלו. אין מדובר עוד רק בציבור דתי-לאומי, אלא גם בציבור דתי-צרכני. ואגב, ההנהלה הארצית הנזכרת בפתיחת המאמר, היא הנהלת תנועת "בני עקיבא". "השליח" הוא המקביל הסרוג למחסל מ"שליחות קטלנית" (כמעט).
אסף וול, לשעבר מנהל קריאייטיב בעיתונות המגזרית, כיום ממייסדי "המתכנה ".
לפנייה לכתב/ת 
