כשהאויב יוצא צדיק - אז והיום

פחד המוות של יעקב

תמונת החיים של יעקב חווה טלטלה עזה בפרשת "וישלח". יעקב, שרימה את עשיו, אחיו, וגנב ממנו את הבכורה, מתכונן לפגישה המחודשת עם אחיו - והוא פוחד: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית ל"ב, ח'). יעקב מניח שעשיו ינסה ואף יצליח להכות בו מכת מוות: "וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (שם, ט').

>> פרשה השבוע ועוד דברים מעניינים - בפייסבוק שלנו! <<

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת וישלח
  

יעקב מתכונן ברצינות ובמורכבות למאבק עם עשיו: הוא מכין לו מתנות, ובמקביל, הוא נערך למכת מוות, ועל כן הוא מחלק את אנשיו למחנות. הוא מארגן את משפחתו באופן היררכי, כך שבני המשפחה האהובים ביותר יתחבאו מאחורי גבם של בני המשפחה האהובים פחות: "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים" (בראשית ל"ג, ב').

בנוסף לכל אלה, הוא מתפלל להצלה אלוהית: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ... הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (בראשית ל"ב, י'-י"ב).

הוא ימות ולא יתעמת

באופן מפתיע, בתוך חרדת המפגש וקדחת ההכנות, יעקב לא מתכונן לקרב. יעקב, העקבובי, ממעט בעימותים חזיתיים; את הבכורה הוא לקח במִרמה, כשלבן החליף את רחל בלאה הוא שתק, מבית לבן הוא יצא בהחבא. ובהמשך, הוא יקפיד שלא להתערב בסכסוך הדמים בין יוסף ליתר בניו. קריאה איטית ומוקפדת בסיפוריו מלמדת עד כמה עמוקה הייתה נטייתו לברוח מעימותים. הנה אחיו הולך לקראתו, והוא ירא אותו עד מוות, אבל הוא לא מעלה בדעתו להתכונן לעימות חזיתי.

נדמה לי שהמאבק החזיתי היחיד של יעקב, הוא עם המלאך במעבר יבוק. רגע אחד מפתיע של היישרת מבט, מלחמה והגנה על בני משפחתו. רגע אחד, שונה, מרתק ולא מפוענח ביחס לאישיותו של יעקב.

אני שואלת את עצמי האם תחושות האשמה על גניבת הבכורה, גורמות לו להאמין שאין לו זכות להאבק על חייו? האם הוא מאמין שבמעשה הגניבה הקמאי, הוא גזר על עצמו חיי רמייה ובריחה נצחיים?

עשיו במלוא הדרו

דווקא את עשיו מתארת הפרשה במלוא הדרו. לפני שנים, ביום תרמית הברכה, נשבע עשיו בלבו: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כ"ז, מ"א). יעקב נשא בלבו את קללת עשיו באשר הלך, אבל עשיו כבר מזמן "הפך דף" בספר המשפחתי. הוא נושא נשים, מקים משפחה גדולה, ונהנה מהברכות שהצליח לקבל מאביו למרות הכל:"מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ... וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם" (בראשית כ"ז, ל"ט).

בניגוד לצפוי, עשיו מקבל את יעקב בחיבוק חם: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית ל"ג, ד'). בכמה משפטים מרגשים מבהיר עשיו ליעקב, שמבחינתו היחסים ביניהם כבר במקום חדש, הוא לא כועס על גניבת הבכורה, לא חומד את אשר ליעקב ולא רוצה פיצוי: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי,יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָך" (בראשית ל"ג, ט').

אני חושבת שזה מהפסוקים היפים ביותר בתורה. זה משפט אצילי שאומר נפגע לפוגע. משפט של סגירת מעגל, של מחילה מלאה. משפט שבו הקורבן מודיע שהוא לא חווה את עצמו עוד כקורבן, טוב לו בחלקו, ויש לו יכולת להיפרד לשלום ממי שפגע בו.

יעקב לא יודע לרדת מהסולם

אבל יעקב נשאר יעקב, והוא נושא עמו את האשמה כצל עד מותו. עשיו לא רוצה ממנו דבר, והוא מתעקש להשיב לו את הברכה הגנובה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ...קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח" (שם, י'-י"א). אז בסוף עשיו מוותר לו, והוא מוכן לקחת גם את הברכה שמעמיסה על כתפי יעקב. האם עכשיו יעקב מרגיש הקלה?

ואם זה לא מספיק מפורש, הנה המדרש

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי' – מכאן ראה שלא חסרתי כלום על הברכה אשר נטלת ממני, מעתה איני שוטמך, אלא מחבבך כאח. 'יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָך' - מזה שקנית בעמלך איני נוטל ממך, אמר רבי אבהו לפי שהיו הבכורה והברכות מפוקפקות בידו (של יעקב), בא עשיו וקיימן בידו" (מדרש שכל טוב, בובר, ל"ג, ט').

בכל שנה בפרשת וישלח

וגם בהמשך פרשות בראשית, אני שואלת את עצמי - מה הרוויח יעקב מגניבת הבכורה ומה הפסיד עשיו? ולמה קשה כל כך ללמוד את הלקח?

טובים ורעים מתבלבלים

המספר המקראי, והמדרש (וגם אני) תמימי דעים שבפרשה שלנו הבחור הטוב, האצילי ומעורר ההשראה הוא עשיו, ואילו יעקב מקרין את תוצאותיה המקוללות של גניבת הברכה; הוא שפוף, מפוחד ועסוק בחשבונות האתמול.

כנראה שלמספר המקראי ולדרשן (וגם לי) יש אתגר מוסרי מיוחד ביכולת להכיל את המורכבות שלפיה אני ואבותיי יכולים גם להיות ה"גיבורים הרעים" של הסיפור. אנחנו וגיבורי התרבות שלנו, יכולים לשאת אשמה, ואילו יריבינו ההיסטוריים (והנוכחיים) יכולים לצאת צדיקים. פעם כך ופעם אחרת.

המוצא והשייכות ההיסטורית, לא יצילו איש מהאחריות המוסרית האישית. אין עמים טובים ועמים רעים, יש מעשים טובים ומעשים רעים, וכל אחד אחראי בכל רגע נתון לסור מרע ולעשות טוב.

הרחם המשותפת של כט בנובמבר

אנחנו והפלסטינים דומים לעשיו ויעקב שהתרוצצו באותה רחם. אדמה אחת, כ"ט בנובמבר אחד, ושני עמים שמתרוצצים על אמא אדמה בלי מנוח. זה מורכב, זה מסובך, זה מסוכן,

וזה גם צריך ויכול להיפסק.

היה כל כך מקסים, מפתיע, ואולי אפילו מאפשר אופקים חדשים, לו היינו מצביעים גם אנחנו באו"ם בעד הכרה במדינת פלסטין. מה יש? מה קרה? מה כל כך מפחיד אותנו?אנחנו לא רוצים שתי מדינות לשני עמים? לא הצלחתי לקרוא אפילו מאמר אחד שהציע הסבר משכנע לשאלה למה אנחנו פוחדים מההכרה בפלסטין כמדינה (משקיפה...)

בא לי לומר לאחי הפלסטינים: מזל טוב. למען כולנו נקווה ונאחל לכם בהצלחה. לרגל פרשת השבוע, והחוכמה היהודית עתיקת השנים, בא לי הפעם ללמוד מתורתו של עשיו ולומר להם: "יש לי רב, אחיי, יהיה לכם אשר לכם".

ויום אחד גם נלמד לעשות שלום.

• ומה יורם טהרלב כתב על הפרשה?