"ההוביט": סיפור קטן, פספוס גדול
אחרי שהפך את 1,400 העמודים של "שר הטבעות" לטרילוגיה מרהיבה, פיטר ג'קסון שב לארץ התיכונה ומנסה לעשות את אותו הדבר לעלילה הפשוטה והקצרה בהרבה של "ההוביט". התוצאה רצינית מדי, ארוכה מדי - ולפעמים פשוט מגוחכת
כמעט עשור אחרי שכף רגלו דרכה שם לאחרונה, שב פיטר ג'קסון אל הארץ התיכונה. "ההוביט: מסע בלתי צפוי" ("The Hobbit: An Unexpected Journey") אמור לספק את מי שרוצים לקבל עוד מ"שר הטבעות", ובעיקר מעניק לג'קסון סידור עבודה לשלוש השנים הקרובות, אחרי ניסיונותיו הכושלים להניח לכתביו של ג'.ר.ר. טולקין ולפנות למחוזות אחרים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הבעיה העיקרית של "מסע בלתי צפוי" נעוצה ביחסו של ג'קסון אל יצירתו של טולקין כאילו מדובר היה בכתבי הקודש. אין משפט שלא זוכה למימוש על הבד, או דמות ששמה לא נהגה בכובד ראש - שלא לדבר על אזכורים והתייחסויות מספרים אחרים של טולקין שנועדו לעבות את הסיפור ולהעניק עומק למיתוסים שבבסיסו. התוצאה היא פנטזיה שלוקה ברצינות יתר.
זהו הפרק הראשון בטרילוגיה מתוכננת (שני הפרקים הבאים, "ישימון הסמאוג" ו"לשם ובחזרה", צפויים לצאת בדצמבר הבא וזה שלאחריו), וכבר בכך ניכרת היומרה המנופחת יתר על המידה של ג'קסון. שכן ישנו הבדל בין טרילוגיה המבוססת על ספרי "שר הטבעות", שמחזיקים יחדיו כ-1,400 עמודים באנגלית, לבין הפיכה של ספר שאורכו פחות מ-300 עמודים - לסדרה בת שלושה סרטים (במקור תוכננו שניים בלבד). יחד עם העובדה שהפרק הנוכחי אורך קרוב לשלוש שעות, מדובר בפרויקט שמונע משיגעון גדלות.
עלילת "ההוביט" מתרחשת כשישה עשורים לפני האירועים המתוארים ב"שר הטבעות". בתחילת הסרט, אחרי סצינה מרשימה שמראה את חורבנה של ממלכת הגמדים ארבור, מוטרדת שלוותו של בילבו בגינס (מרטין פרימן) על ידי הרב-מג גנדלף (איאן מק'קלן) המזמין אותו להצטרף אליו ואל 13 גמדים שבראשם עומד יורש העצר תורין (ריצ'רד ארמיטאג'). הלה מבקש לתבוע לעצמו מחדש את ארצו ואוצרותיה, שעליהם שומר עתה הדרקון הנורא סמאוג.
בילבו מגויס למסע בתוקף כישוריו כפורץ מדופלם. עם הגיעם לארבור, תפקידו יהיה לפרוץ אל המערות החצובות ב"הר הבודד" ושבהן מצויים הדרקון והאוצר החמוס. בינתיים, החבורה בדרכה נאלצת להתמודד מול טרולים רעבים וטיפשים, גובלינים אכזריים ו-וורגים אכזריים אף יותר, וניצלים בידי נשרי ענק.
על דרכם נקרות עוד כמה דמויות שיאכלסו בהמשך את דפי "שר הטבעות" - האלפים המלכותיים אלרונד (הוגו וויבינג) וגלאדרייל (קייט בלאנשט), הקוסם הלבן סארומן (כריסטופר לי), וכמובן גולום הפאתטי והבוגדני (אנדי סרקיס), חובב משחקי החידות, שההשוואה בינו לבין השחקן בעל פני הצפרדע, פיטר לורה ("הנץ ממלטה"), היא בלתי נמנעת. בילבו זוכה גם בטבעת מסתורית, שביכולתה להפוך אותו לבלתי נראה ושעל אודותיה ידובר עוד בטרילוגיית הטבעות.
עוד מאותו הדבר, רק מתיש יותר
האתגר שעמד הפעם בפני ג'קסון הוא לחלוטין לא פשוט: כיצד להתעלות על השיאים שקבע הוא עצמו בסרטי הטרילוגיה? לו היה "ההוביט" סרט בודד שמהווה מעין חזרה לטריטוריה מוכרת ואהובה - ניתן היה להתייחס אליו בהתאם. אך ההחלטה להפוך את הספר הצנוע לטרילוגיה קולנועית בפני עצמה, נדמית
בעייתית. קשה שלא להרהר בטרילוגיה המקדימה של סרטי "מלחמת הכוכבים", שהתקשתה לעמוד בסטנדרטים שהציבו הפרקים הקלאסיים שהופקו לפניה.
במילים אחרות, התחושה היא ש"ההוביט" מספק עוד מאותו דבר, ואינו חוצה אל טריטוריה חדשה. זאת על אף שג'קסון צילם את הסרט, בנוסף לתלת-מימד, גם בטכנולוגיית "high frame rate" - שפירושה מהירות צילום של 48 פריימים בשנייה במקום 24 המקובלים. התוצאה אמורה להעניק, במיוחד לקטעי הקרבות, חדות שאינה מיטשטשת בזמן תנועת המצלמה (גרסה זו של הסרט מוקרנת בארץ בכמה מהאולמות הגדולים. היתר "יאלצו" להסתפק במהירות הסטנדרטית).
הסרט גם מבליט את נטייתו המדאיגה של ג'קסון לפנטזיות ארוכות מדי. מין שילוב של ראוותנות ורהבתנות ("קינג קונג" שלו מ-2005 היה כפול באורכו מהסרט המקורי ולקה בעודף חשיבות עצמית). התוצאה כבר הובילה מבקרים בעולם להכריז בציניות שגרסת הבמאי של "ההוביט" תהיה קצרה מהמקור, ושה-DVD לא יכלול סצינות שהושמטו - מהטעם הפשוט שלא נותרו כאלה.
בעיקר התחושה היא ש"ההוביט" הוא סוג של הפגנת כוח מצדו של ג'קסון, שבאה על חשבון פיתוח דמויות ותחכום של ממש. חבל, על כן, שהתוכנית המקורית, לפיה אמור היה גיירמו דל טורו ("המבוך של פאן") לביים את הפרויקט כשג'קסון בתפקיד המפיק, לא יצאה אל הפועל (שמו של דל טורו מופיע ברשימת הקרדיטים כשותף לכתיבת התסריט). סביר להניח שנוכחותו של במאי אחר היתה מעניקה לסרט חזון וצביון שונים מאלה שג'קסון הביא לשיאם לפני כעשור.
עודף כובד הראש שבו מתייחס ג'קסון למיתולוגיה הטולקינית מועצם פה על ידי המוזיקה הבומבסטית שכתב הווארד שור, ואשר הופכת את הצפייה בסצינות
מסוימות (בעיקר לקראת הסוף) לחוויה בלתי נסבלת כמעט. כאשר כל זה מלווה עלילה פשוטה, שלא לומר פשטנית למדי - התוצאה מגוחכת.
הישגיו האמנותיים של "ההוביט" (ג'קסון שב לשתף פעולה עם הצלם אנדרו לסני והמעצבים של "שר הטבעות"), כמו גם האפקטים המיוחדים, אינם עולים על אלה של הטרילוגיה ההיא. רק נוכחותו של מרטין פרימן ("שרלוק") כבילבו מעניקה לסרט כמה נגיעות אנושיות וקומיות, שחסרות בו באופן כללי.
סביר להניח שמעריציה של אחוות הטבעת יתכתשו בשבועות הקרובים בדבר איכויותיו של הסרט הראשון בטרילוגיה החדשה. למתבונן מן הצד, "ההוביט" אינו יותר מאשר מוצר פומפוזי וריק.
