הפיתרון לקפיטליזם החזירי? גילדות ימי הביניים

רוצים לקבל משכורת קבועה בלי קשר לעבודה שאתה עושים? רוצים להפטר מהעבדות שלנו לדבר שנקרא משכורת? חשבתם פעם שאתם (אנחנו) סוג של עבדים?

טורים נוספים מאת אושי שהם-קראוס :

• החזון: כל אחד יוכל להדפיס כסף בעצמו
• מה יקרה אם יבוטל בנק ישראל?
• סחורה תמורת נייר: כך אמריקה דופקת את סין
• הבועה הבאה? הר הכסף שמוביל אותנו לאסון
  

מה פתאום. אנחנו חופשיים. אני קם בבוקר ובכל יום אני מחליט אם ללכת לעבודה או לא. אני אדם חופשי. ובכן, אפשר להציג את זה גם אחרת. נעשה תרגיל סופר פשטני, רק כדי להסביר את הכיוון שאליו אנחנו הולכים במסע שלנו לעבר רפורמות מוניטריות מעניינות.

משפחה של עבדים בארצות הברית של המאה ה-18. גרים בביקתה באחוזה. עובדים קשה. אין חופש. אין ריבונות עצמית. הם שייכים למישהו, פשוט כך. אבל יש בגדול פרנסה ויש בגדול ביטחון. וכן, אני יודע שהבעלים יכול לאנוס, להכות ולפרק משפחה אם הוא מחליט פשוט למכור את העבד שהוא אב המשפחה. אני מודה שוב, פשטני לגמרי.

עכשיו חשבו על מערכת החופש שלנו. אנחנו חופשיים לגמרי. אולי חופשיים אפילו יותר מדי.  מי שם עלינו? מי שואל? מי מתעניין? אנחנו משחקים במשחק הנקודות הגדול. אם תלך לעבודה, תקבל נקודות. לא תלך? לא תקבל! מה יקרה? לא יקרה כלום. לא תקבל נקודות. אבל כשאין לך נקודות, זה לא נעים.

גילדת סוחרי בדים, רמברנדט

אבל אתה חופשי. אתה יכול למות מרעב על המדרכה כאדם חופשי וגאה. לנקודות שלנו קוראים כמובן בשם "כסף", והם תווים דיגיטליים בזכרונות של מחשב. ובכן, זה לא נאום פתיחה למניפסט הקומוניסטי מקפה ויולה בגבעתיים. זה הצעד הראשוני בהצגת פילוסופיה פוליטית, שכוללת כלכלה אלטרנטיבית ואידיאולוגיה מעניינת, ובראש ובראשונה, ניתוח מעניין של מהות הכסף.

אני מדבר על תנועת ה-Social Credit (האשראי החברתי) שהיתה קשורה מתחילתה בתנועת ה-Guild Socialism (הסוציאליזם של הגילדות). התנועה הזו פעלה החל משנות העשרים של המאה העשרים.

התנועה הזו שווה סדרה כשלעצמה מאחר שיש כאן סוציאליזם שהוא לא סוציאליזם, אבל בוודאי לא קפיטליזם, ויש כאן תפישה מוניטרית (של כסף) מאוד מעניינת. דומה לתפישה הפוסט-קיינסיאנית שהצגתי כאן באחד הטורים האחרונים.

בטור הזה ובבאים אחריו אציג בקצרה את האידיאולוגיה של התנועה וביתר אריכות את התפישות הכספיות של התנועה הזאת.

אדוני המהנדס

תופעה מעניינת; לא מעט מהרפורמיסטים המוניטריים (האנשים שרצו לתקן את מערכות הכסף והמטבע) היו מהנדסים בהשכלתם. אולי דרושה כאן ראיה אחרת של הדבר הזה שנקרא כסף. לא יודע.

ואכן, אנחנו מדברים כאן על שותפות מחשבתית בין שניים: בין המהנדס מייג'ור (רב סרן) קליפורד היו דאגלס והעיתונאי והפעיל החברתי אלפרד ריצ'רד אורייג'. שני אלה שיתפו פעולה על גבי כתב העת שהוציא לאור אורייג', בשנות העשרים של המאה העשרים, בלונדון. כתב העת נקרא New Age (העידן החדש).

שני האנשים הללו שותפים, במידה זו או אחרת, ליצירת ההשקפה של הסוציאליזם של הגילדות שהצמיחה, בסופו של דבר, את תפישת האשראי החברתי.

נתחיל דווקא בסוף, כדי להציג את ההקשר הכספי. אורייג' ודאגלס מתנגדים לקפיטליזם. הקפיטליזם מנצל את העובדים, משתמש בהם ומכלה לשווא משאבים של האנושות, כאשר הוא מייצר מוצרים שאין בהם צורך.

אבל הפתרון שמציעים סוציאליסטים אחרים; למשל מרקס והמרקסיסטים לא מקובל עליהם. השניים האלה הם לא מרקסיסטיים (ראו טורים על מרקס שפרסמתי כאן לפני שנתיים בערך). הם מתנגדים לשליטה של המדינה על כוח העבודה. המדינה, ככה הם חושבים, לא גרועה פחות מבעל הבית הקפיטליסט.

טורים נוספים על קרל מרקס :

• קרל מרקס: האיש שהכלכלנים לא אוהבים
• כשההוויה קובעת את התודעה: על קרל מרקס
  

בעוד מרקסיסטים רוצים מדינה שתשלוט בשם מעמד הפועלים (ב"מרקסית" המעמד הזה נקרא "פרולטריון"), אנשי הסוציאליזם של הגילדות רוצים לחזור לאספקטים מסוימים של הכלכלה של ימי הביניים. הם מתחילים בגילדות של ימי הביניים (מיד נדבר בקיצור), עוברים לתפישה יוצאת דופן של כסף, מתנגדים לבנקאות ומטיפים לחלוקת משכורות חברתיות (כלומר, שכל אדם יקבל משכורת בלי קשר לעבודה שלו).

בזה הם מקדימים את זמנם ומעלים טענות שעולות בזמננו; טענות שעליהם התחילו לדבר רק בשנים האחרונות. למשל על כך שגם נשים שמטפלות בילדים עושות עבודה מועילה לקהילה (הן, מגדלות את דור העתיד של העובדים במשק), אבל הן לא מתוגמלות במשכורת מהשוק הכלכלי.

אבל בואו נתחיל.

גם אנחנו רוצים להיות עורכי דין ומטפלים זוגיים

אז מה זה גילדה? השם מיוחד ואם אתם מתמצאים קצת הוא מעלה ניחוח של קתדרלות (כנסיות ענק) ושל מזמורי מקהלה נוצרים. אבל אפשר להתחיל קצת אחרת.

אתם מוזמנים לפנות ללשכת עורכי הדין ולאיגוד המטפלים הזוגיים או המטפלים המיניים. תוכלו ללכת ללשכת רואי החשבון ולעוד מקומות כאלה. הארגונים האלה הם סוגים של גילדות. לטוב ולרע.

הארגונים האלה מאגדים את בעלי המקצוע המומחים בתחום שלהן. הם שולטים בשוק. אי אפשר לעבוד כעורך דין או כרואה חשבון בלי להיות חבר בגילדה הזו. הגילדה הזו מטפחת את המקצוע ואת החברים. היא דואגת להעלאת הרמה של המקצוע. היא כותבת את הקוד האתי שלו.

הגילדות האלה מוכנות לקבל אליהם רק אנשים שהתמחו כמה שנים במקצוע שלהם אצל חברי גילדה מומחים. הנה דרך אחרת לקרוא להתמחות שבוגרי משפטים או ראיית חשבון עושים בתנאים לא תנאים, כדי לקבל את ההסמכה של הלשכה.

וכך, מי שמכיר את המקצועות הטיפוליים, יודע כמה קשה צריך לעבוד בוגר פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית שרוצה להתמחות בטיפול זוגי; מאות שעות טיפול בחינם, לטובת הקהילה, ובהדרכה של מומחה. הדברים האלה, ברובם, ייחדו את הגילדות של ימי הביניים. אבל זו כמובן הצגה שטחית של נושא שעליו נכתבו מאות ספרים.

והגילדות הסוציאליסטיות

רב סרן דגלס (משום מה כך קוראים לו תמיד, עם הדרגה הצבאית) ושותפו אורייג' חשבו שמערכת של גילדות יכולה להיות מודל חדש לשלטון חברתי כלכלי. המודל הזה, הם טענו, הוא לא קפיטליסטי, אבל הוא לא סוציאליסטי מרקסיסטי במובן המקובל.

אציג כאן בקיצורי קיצור את מראה החברה שאליה השניים הלאה כיוונו. הנה.

החברה כולה מחולקת לגילדות, כלומר למעין לשכות של יצרנים ונותני שירותים. כמו בימי הביניים תהיה גילדה של בנאים וגילדה של שרברבים, אבל שלא כמו בימי הביניים יהיו גם גילדות של עיתונאים, גילדות של מטפלים בילדים, גילדות של עקרות בית (זה נכתב בשנות העשרים של המאה ה-20) וגילדות של רואי חשבון. כל תחום משקי יחזיק גילדה משלו.

בניגוד לגילדות של ימי הביניים (וללשכות של ימינו), לא רק השופט יהיה חבר בגילדת החוק, ולא רק העורך דין. גם הקלדן של בית המשפט וגם המנקים. כולם יהיו שייכים לגילדה.

בצורה כזאת, דאגלס ואורייג' האמינו שיתקיים יחס סוציאלי אחר בחברה. לא עוד העסקה רודפת רווח על ידי קפיטליסט רודף הבצע, אבל גם לא העסקה מטעם המדינה, בסגנון מרקסיסטי.

כל גילדה תהיה הבעלים של המפעלים ושל המכשור והציוד שבתחום שלה. הדבר הזה מונע ניצול קפיטליסטי (הניצול על פי מרקס הוא בכך שהמכונות היקרות וכלי העבודה היקרים שייכים למעביד העשיר, ולכן לעובד העני יש אפשרות רק לעבוד בזול על הציוד של הבוס). העובדים לא יהיו עוד פועלים או "עובדים" במובן החברתי הרגיל. הם יהיו נותני שירותים לחברה.

בעצם יש כאן שינוי בהגדרה שהוא לא רק שינוי סמנטי (שינוי רק של משמעות של מילים): עובד במערכת העבודות של השכר, הוא אדם שבא לשמונה שעות, מעביר כרטיס, עושה עבודה בשביל הכסף שלו, והולך הביתה לחיות סוף סוף. עובד כזה מקבל שכר, אבל ובעיקר, הוא מעשיר את בעלי המפעל. לפי שני הגיבורים שלנו, הוא עבד.

נותן שירותים, כמו עורך דין, אחות בבית חולים או רופא נותנים מעצמם ומקבלים כסף עבור השירות שהם נותנים לחברה. מרות שההבחנות האלה ממש לא מדוייקות בימינו, הכוונות של דגלס ואורייג' טובות. הם רוצים יחס אחר ופסיכולוגיה אחרת וכמובן, גם מערכת כסף תואמת.

כבר אמרנו, עקרות הבית נותנות שירות לא פחות מאשר נותנים הבעלים הרופאים והגנרלים. הן צריכות לקבל תמורה בדיוק כמו בעליהן. (סליחה על השוביניזם. כמו שאמרתי, הטקסטים עצמם שייכים לתחילת המאה העשרים). ואיך כל זה קשור לטענה שבנקים מייצרים כספים סתם לשם רווח? ואיך זה קשור לשאלה של מהו כסף? בטורים הבאים.