כפייה דתית? אם כבר, יריקה בפרצופם של הדתיים
אותו סטודנט שיצא מן הכיתה למסע צלב (מצטער אם השימוש במונח דתי פוגע במצפונו), לא היה עושה זאת אלמלא היה מדובר בערך יהודי-דתי. הוא לא נכפת לכיסאו, עוטר בתפילין ואולץ להשלים מניין - אלא התבקש לנהוג בנימוס ולציית לכללים
השבוע נאחזה התקשורת הישראלית פלצות כמעט מן הקצה אל הקצה: "סערה בבר אילן", "סטודנט הוצא מן הכיתה משום שסירב לחבוש כיפה". המגיבים קוננו על הפגיעה האנושה בחופש הדת והמצפון של הסטודנט האומלל, וערכו את ההשוואות הממוחזרות "בר-אילן - בר-אירן".
<< רוצים לקבל כרטיסים למופעים שווים? היכנסו לתחרות "משפחה מדליקה"! >>
תקנון האוניברסיטה, שעליו חותם כל סטודנט המתקבל ללימודים, קובע במפורש כי ב"בר אילן" חובה על סטודנט גבר לחבוש כיסוי ראש בשיעורי היהדות. האם לא ייסר אותו מצפונו של אותו הסטודנט, כאשר חתם בדעה צלולה ובהכרה מלאה על התחייבות שאותה לא התכוון לממש?
נימוס הוא לא כפייה
אני מציע להבחין בין הטלת חובה כלשהי, לבין חובה הכרוכה בשבירת קוד מוסרי, דתי, חוקי או אתי.
חיינו רצופים בכיבוד נורמות שונות שקובעות לנו מסגרות שבתוכן אנו פועלים: נורמות משפטיות מכוח החוק, נורמות חברתיות, נורמות שמקורן במנהג, במוסר, נימוס או מוסכמה כלשהי.
כולנו נקום על רגלינו כאשר מכריז הכרוז על כניסתו של נשיא המדינה. כולנו נעמוד לשירת התקווה, בין אם אנחנו מסכימים ובין אם לאו. זוכרים כיצד רגשה הארץ כאשר נצפו חרדים שאינם עומדים בצפירה ביום הזיכרון? אם היו קולות שהתנגדו לכפייה האנטי-דתית, הם היו מעטים.
אוניברסיטה הדורשת מתלמידיה הגברים לכסות את ראשיהם בשיעורים מסוימים, איננה כופה עליהם התנהגות המנוגדת למצפונם, אלא מחייבת אותם לעמוד בכללי התנהגות – אותם כללים שלהם גם הסכימו. ואם כיפה מנוגדת למצפונם, הם רשאים לעטות על ראשם כיסוי ראש אחר: כומתה, כובע, מצנפת או ברדס.
כבר בית המשפט קבע: זו אוניברסיטה דתית
חשוב להוסיף: דרישתה זו של "בר אילן" איננה גחמה ואינה בחזקת הפתעה. "בר אילן" היא אוניברסיטה דתית, ועובדה זו הוכרה בבית המשפט כאשר הוא נדרש לעניין אחר, ומתוקף כך, למשל, היא "כופה" על תלמידיה לימודי יהדות כלימודי יסוד, מתקיימות בה תפילות למעוניינים, היא שובתת בימי חג ושבת וכיוצא באלה.
מתוקף היותה אוניברסיטה דתית, "בר אילן" גם תובעת מתלמידיה הגברים לכסות את ראשיהם כאשר הם עוסקים בטקסטים יהודיים, כפי שמאות שנים מכבדים אותם בכיסוי ראש כי מייחסים להם קדושה. חובה זו אינה חלה עליהם בשיעורי כימייה, לא בשבתם בספרייה, וגם לא כשהם סועדים בקפטריה. רק כאשר הם מעיינים בשיעור בטקסטים המקודשים לעם היהודי.
האם יש בכך כפייה? לא. זו הטלת חובה שיש לה גם טעם – לכבד את ערכי היהדות - בצד ערכיה ומנהגיה היהודיים של האוניברסיטה. ואגב, גם של המדינה. שכן ערכיה של מדינת ישראל, כך נקבע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד חופש העיסוק, הם ערכים יהודיים ודמוקרטיים.
אינני יכול להימנע מן ההשוואה הבנאלית אך הכל כך מדויקת, עם ביקור במסגד. אם נבקר במסגד, נידרש לחלוץ את נעלינו. אם נבקר בכנסייה, נידרש לגלות את ראשנו. האם זו כפייה? ממש לא. זו דרישה לנהוג כבוד במקום ובמנהגיו. אז נכון, כיתה באוניברסיטה איננה מקום מקודש, אך הדרישה לנהוג כבוד בכתובים שהתקדשו מאות בשנים על ידי אבותינו, איננה פחות סבירה ומתקבלת על הדעת.
לא סופרים ערכים דתיים
אותו סטודנט שיצא מן הכיתה למסע צלב (מצטער אם השימוש במונח דתי פוגע במצפונו), ואותם מנסחי הכותרות שתפקדו כלהקת מקוננות בהלווייתו של חופש המצפון - לא היו עושים זאת, אלמלא היה מדובר בערך יהודי-דתי. ערך דתי זה, בעיניהם, שוויו כקליפת השום. יש לו לכל היותר מעמד פולקלוריסטי.
ועוד נקודה חשובה: "בר אילן" מציעה לסטודנטים עשרות קורסים בלימודי יהדות שמהם יוכלו לבחור. סטודנט שאיננו רוצה לחבוש כיפה, יכול לבחור בקורס שבו חבישת כיסוי הראש אינה נאכפת.
מי שקורא את הכותרות הנסערות, עשוי להתרשם שהסטודנט האומלל נכפת לכיסאו, עוטר בתפילין ואולץ להשלים מניין או להאזין לרב מחזיר בתשובה. אפשר להירגע. הסטודנט ההוא מ"בר אילן" יוכל להמשיך לכפור בעיקר ולחלל שבת ככל שיחפוץ. ועם זאת, רשאי המרצה לתבוע מהתלמיד לכסות את ראשו כאשר הוא פותח טקסט מן המקורות היהודיים, ולפני הסטודנט פתוחה הדרך לבחור בשיעור אחר שבו לא יחויב לכסות את ראשו.
- הכותב הוא מנכ"ל המכללה האקדמית באשקלון
לפנייה לכתב/ת 
