"המדריך לאהבה": לא כיף להתבזות ביחד
הנכסים הגדולים ביותר של הקומדיה האיטלקית "המדריך לאהבה" הם רוברט דה נירו ומוניקה בלוצ'י. אבל באמת שאין טעם להמתין כשעה וחצי מייגעת כדי לצפות בשני השחקנים המהוללים מתבזים במהתלה רומנטית מטופשת
שני סרטים המשלבים סיפורי אהבה עם הומור בנוסח איטלקי. מי מהם גרוע יותר? יש אלו שיטענו ש"לרומא באהבה" של וודי אלן הוא הגרוע בין השניים. מצבור קלישאות מוזיקליות ותרבותיות, שעליו הוסיף אלן מיחזור חומרים עלילתיים מסרטיו הקודמים. אבל אז מתרחשים שני דברים שמטים את הכף: זיכרון מתעורר, אם לא היה זה תעתוע, של סצנה אחת שהצליחה לשעשע ב"לרומא באהבה" (זמר אופרה המופיע על במה בתוך מקלחת). הדבר השני והמכריע הוא שרואים את "המדריך לאהבה" ("Manuale d'am3re").
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
- הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
מדוע סרט מיותר זה מצא את דרכו למסכי בתי הקולנוע? מהי התולעת שאמורה לגרום לצופים התמימים לבלוע את קרס החכה? נוכחותם של שני שחקנים מוכרים - רוברט דה נירו ומוניקה בלוצ'י. העובדה ששניהם מופיעים רק בשליש האחרון של הסרט (כ-40 דק'), ושהופעתם יכולה להיות מוכתרת (גם למפרע) כנקודת שפל בקריירה שלהם, תתגלה לצופים רק לאחר שכבר סבלו כמעט שעה וחצי.
בין שלושת הסיפורים מופיעה דמותו המעודכנת של קופידון (ויטוריו עמנואלה פרופיציו). לא תינוק שמנמן עם קשת זערורית, אלא גבר צעיר, קצת נשי, שנוהג במונית המביאה אותו אל הקורבנות בהם הוא פוגע בקשת מודרנית ומשוכללת. פחד אלוהים. בעוד בפרקים הקודמים בסדרה נעשה ניסיון לגוון (אישה כגיבורת סיפור, זוג הומוסקסואלים וכו'), נראה שעד הפרק השלישי נגמרו לוורונסי (המשמש גם כתסריטאי-שותף) כל הרעיונות, ונותרו שלושה סיפורים שבהם גברים מסתבכים עם שלוש נשים לא צפויות וקצת מסוכנות.
העובדה שבכל סיפור מדובר על גיל אחר - גבר צעיר, גיל העמידה, וכפסע מזיקנה, לא משנה את המונוטוניות העלילתית, וממילא גם לא נצברת אמירה בעלת ערך על פגיעותם הרומנטית של גברים בכל גיל. הדבר היחידי שמצטבר הוא געגועים לתור הזהב של הקומדיה האיטלקית שבו פעלו במאים כמו מריו מוניצ'לי ("צרות גדולות ברחוב מדונה") ופייטרו ג'רמי (גירושים נוסח איטליה").
למה זאת אהבה?
הסיפור הראשון מציג את רוברטו (ריקרדו סקמרצ'יו) עורך דין צעיר הכרוך אחר ארוסתו, שמגיע לכפר קטן בטוסקנה כדי לטפל בעסקת נדל"ן. שם הוא פוגע שרלילה מקומית ומצודדת בשם מיקול (לאורה קיאטי), שבה הוא מתאהב בזריזות. אך לכל שבת, כמו שאומרים במחוזותינו, יש גם מוצאי שבת.
בסיפור השני מסתבך פאביו (קרלו ורדונה - שחקן קבוע בסרטי הסדרה), מגיע חדשות מפורסם ובעל משפחה, בקשר עם פסיכולוגית מעריצה (דונטלה פינוקאריו), המתגלה כעבר זמן קצר כמעורערת בנפשה. הגיבור לא רק איבד את הפאה שהייתה על ראשו ושהבטיחה את פרנסתו, אלא גם חשף עצמו לסחיטה ולסכנת פירוק המשפחה.
בסיפור השלישי, זה שלמענו כונסנו לצפייה בסרט זה, רוברט דה נירו הוא אדריאן, פרופסור אמריקאי ואלמן לאחר ניתוח לב. כעת הוא חי בנינוחות באיטליה (מה שקשה יותר לומר על המבטא האיטלקי של דה נירו), ומיודד עם השוער בבנין שבו הוא גר. כשלתמונה נכנסת בתו של השוער, ויולה (בלוצ'י), אישה בשלה, המתגלה כחשפנית עם חובות כלכליים, לבו וגופו של הפרופסור זוכים לניעור שכמוהו לא חווה זמן רב.
דה נירו מוכיח עצמו כמתחרה רציני למייקל קיין, כשחקן שטורח לקרוא רק את הצ'קים המגיעים יחד עם התסריט. אפשר להיזכר בימים בהם הוא גרר עצמו לאיטליה בשביל להופיע בסרטים ראויים באמת ("1900" של ברנרדו ברטולוצ'י מ- 1976). ואפשר לקוות שזו מעידה חולפת בעודו נמצא בתקופה של שיפור יחסי בתפקידים אותם הוא מבצע.
בלוצ'י נמצאת כעת בנקודת האמצע בין החיזיון הארוטי שהייתה אניטה אקברג של "לה דולצ'ה ויטה" (1960), לזו שאכלה את אקברג הצעירה לארוחת צהרים ושהופיעה ב"אינטרוויסטה" (1987). בלוצ'י כבר הופיעה בפרק השני של הסדרה, וממה שלא למדה להיזהר בפעם הראשונה, ספק אם תלמד בהופעתה השניה. סביר להניח שלצופים שראו את הפרקים הקודמים בסדרה היה קל יותר להסיק את המסקנה המתבקשת ולהימנע מסרט זה.
