על השחיטה

יש לנו בחירה. אמא טבע לא גזרה על העגלים חשמול בשוקרים, כליאה בצפיפות ושחיטה. אנחנו הסיבה לסבל שלהם.

תחילת ספטמבר 2012, שעת בוקר. עוד יום שגרתי בבית המטבחיים "אדום אדום". אני מגיע למשחטה בפעם הראשונה, פסל חמוד של עגל עליו כתוב "אדום אדום" פוגש אותי בכניסה. פקידה חייכנית מחכה לי ליד הדלת ומלווה אותי לתוך המפעל.

(צילומים: רונן בר, מצלמה נסתרת)

אחרי שהיא רושמת את הפרטים שלי ולאחר שיחה קצרה עם אחד המנהלים, אני מקבל מגפיים ומתחיל בסיבוב במכלאות עם קצין הבטיחות של המפעל.  "יש לך שוקר, יש לך צינור ויש לך מקל", הוא אומר לי, "אתו אתה מדרבן". אם העגל לא זז "דחוף לו את השוקר לתחת, הוא יזוז", מבטיח לי בחביבות קצין הבטיחות, "בכל מקרה – הוא יזוז".

המצלמה מטונפת מזיעה, בוץ וצואת עגלים

ידעתי היטב לאן אני נכנס. כבר שבע שנים שאני עורך סיורים ב"מתקני התעללות המוניים" – מדגרות, לולים, מפטמות עגלים.

ראיתי אפרוחים נאבקים על אוויר לנשימה בפחי זבל, אווזים נמלטים בצווחות מעוד סבב של פיטום כפוי, או עגלים שמנסים לגעת בלשונם בעגל הכלוא בכלוב שלצידם.

גם כתחקירן "כלבוטק" למדתי לשמור את מחשבותיי ורגשותיי לעצמי כדי להתמקד אך ורק בתיעוד העובדות.

לכן הרבה יותר ממה שחששתי מהמראות הקשים שעתידים עיניי לראות, חששתי מזיהוי. אולי מישהו מקרב מאה העובדים במפעל יזהה אותי, אפילו רק יחשוד, ויחליט להריץ אותי בגוגל. לא קשה למצוא שאני פעיל למען בעלי החיים.

העבודה הפיזית קשה מאוד, ואני גמור. המגפיים לוחצות על רגלי בכאב בלתי נסבל. המצלמה כבר מטונפת מזיעה, בוץ וצואת עגלים.

כ-70% מהעבודה שלי היא בעצם למלא עגלות בערימות החרא של העגלים, ולשפוך אותה למכולות הרפש. אני עושה זאת שוב ושוב, עבודה שמצריכה כוח פיזי שאני לא רגיל אליו. 

לפעמים אני מתקשה להתרכז, ולזכור איזה שערים לפתוח ולסגור בשביל להעביר עגלים למכלאות הנכונות בין מבוך הגדרות והמחסומים. כל הזמן צריך לדבר בטבעיות עם העובדים, להיות במקום הנכון בזמן הנכון, אפילו אם לא הייתי אמור להיות שם במסגרת המשימה שנתנו לי עכשיו.

מצפים ממני, ומכל העובדים, לעבוד באינטנסיביות, כמעט ביחס הפוך לשכר הנמוך שמשלמים לנו. אני עומד מהצד ומתעד, משתדל כמה שפחות להתעלל בעצמי בבעלי החיים. אתמול המנהל דרש ממני לחשמל עגל שלא יכל לזוז "בטוסיק, בטוסיק".

לקחתי את השוקר והצמדתי אותו לגוף של העגל, אבל לא הפעלתי את כפתור החשמל. המנהל התעצבן עליי. "מה אתה עושה?". הוא לקח את השוקר והתחיל לחשמל בעצמו את העגל בישבנו, שוב ושוב ושוב. הכול בשביל שיזוז קצת, כדי שיהיה יותר נוח לגרור אותו עם המלגזה.

שמתי לב שאני כבר לא שומע את הזעקות הצורמות של העגלים במקום, ששיגעו אותי כשרק התחלתי לעבוד שם. לא יאומן כמה מהר הן הופכות לרעש רקע עמום, שאף אחד בכלל, כולל אותי, כבר לא שם אליו לב.

חדר ההריגה, מתקן העקידה

חדר ההרג מספק את המראות המחרידים ביותר. בסופו של המסלול מוכנס העגל לתוך "מתקן עקידה" מתהפך. הוא מונח על גבו, לכוד במתקן המתכתי, וראשו מקובע על ידי סד לוחץ.

רק העיניים עוד מתרוצצות בארובותיהן וממצמצות בפחד. אני חושב לעצמי שאפילו האפשרות להביע פחד, לנוע, לזוז ולגעות, נמנעת מהעגל ברגעיו האחרונים.

סוף "הולם" שמייצג את כל מה שאנחנו עושים לבעלי החיים האלה; הרי כל שנייה בחיים שלהם משועבדת לרווחים הכלכליים של תעשיית המזון מהחי, במקרה הספציפי הזה – של "תנובה".

כל אספקט של החיים שלהם – מהמזון שהם אוכלים, המקום בו הם נמצאים ועד הגוף שלהם – נשלט בצורה מוחלטת על ידי התעשייה שמעבידה אותם. אם במכלאות הצפופות העגל עוד יכול לזוז מעט, בשניות האחרונות לחייו אפילו הפריווילגיה הזאת נלקחת ממנו, רגעים בודדים לפני שגם חייו יילקחו. 

לא קל לראות, קשה יותר לגרור

לראות ולעשות הם שני עניינים שונים בתכלית. במקומות שבהם הייתי צריך לעשות את הדברים במו ידי לבעלי החיים – לא הצלחתי להתנתק ולהיות התחקירן שרק מתעד מהצד, ולא מפתח רגישות לבעלי החיים.

היום נאלצתי לגרור טלאים ברגל אחת. זו השיטה המקובלת במפעל כדי להכניס טלאים למכלאה; גוררים אחד והשאר אמורים לצעוד אחריו.  לא תמיד זה עובד, ואז גוררים עוד אחד, ועוד אחד. ראיתי את הפחד בעיניים של הטלה שגררתי לקול הצעקות של אחד הפועלים, שדירבן אותי למהר. הניגוד החד בין העדינות של הטלה והרכות שלו, לבין האלימות שלי, היכתה בי.

גם במתחם שלפני השחיטה, כשהטלאים ייאבקו מאבק עיקש על חייהם, הם ימשיכו להיות עדינים ורכים, לעולם לא מנסים להשיב לאלימות באלימות, רק מנסים לשווא להגן על חייהם

הטלאים מוצאים בהמוניהם מהמכלאה למתחם, שבסופו מחכה להם רמפה צרה שמובילה אל השוחט. הם בורחים לפינת המתחם הרחק משביל השחיטה, ולכן "צריך" להשתמש בכוח רב בשביל להכניס אותם פנימה לשביל.

מכים אותם במקלות בכל חלקי הגוף, גוררים אותם ברגל אחת, לפעמים אפילו מרימים וזורקים אותם באוויר. אני מרגיש חסר אונים במתחם הזה, מנסה לשווא לדחוף אותם בעדינות לשביל השחיטה; הם פשוט נאבקים בכל כוחם כדי לברוח לצד השני.

או כמו שאמר לי מנהל קו השחיטה - "כולם יודעים טוב מאוד לאן הם הולכים. אם היו רוצים לזרוק אותך מההר, מה היית עושה?".

טירוף: אוסף ראשים כרותים וחלקי גוף

כשהבינו סופית שגורר טלאים לשחיטה מהסוג שתנובה מחפשת כבר לא ייצא ממני, העבירו אותי לעבודה בתוך המפעל, עם גופות הטלאים.

מגרירת טלאים שנאבקים על חייהם, עברתי לאסוף ערימות של ראשים כרותים לתוך גיגיות גדולות. לעיתים אספתי איברים אחרים כמו אוזניים; קראו לכל זה עבודת ה"ניקיון" בקו השחיטה. באופן מפתיע, דווקא העבודה עם גופות הטלאים הייתה לי קשה יותר מהעבודה עם הטלאים העומדים בפני המוות.

גרירת הטלאים היא כל כל אינטנסיבית, שלא היה לי זמן לעצור לתהות על כל הטירוף הזה שקורה כאן מסביב, טירוף שנדמה כי איש לא שם לב אליו במפעל ההרג הסיטונאי הזה חוץ ממני.

העבודה עם חלקי גופות הטלאים הייתה רגועה ואיטית. היה לי פנאי להרהר קצת על שעיני רואות, על בירוקרטיה של עינויים. הנפש, הרגשות והתחושות המורכבות של היצורים האינטליגנטיים האלה, חשבתי לעצמי, הם מבחינת התעשייה לא יותר מאשר מהמורה קטנה בדרך, מן תוצר לוואי שיכול רק לעכב במעט את תהליך הייצור של הבשר להמונים.

העבודה הקשה ביותר מבחינה פיזית הייתה הפיכת הטלאים. זו עמדה שנמצאת בסוף שביל השחיטה, הויה דולורוזה של ההולכים על ארבע. בעמדה זו עומד עובד, תופס את הטלה והופך אותו על גבו. כאשר הוא הפוך, רגליו מוכנסות לוו מתכת כדי לקבע את גופו לקראת השחיטה.

מייד לאחר השחיטה, ועוד הרבה בטרם יסיים הטלה לגסוס, הוא מושלך לעבר פועל נוסף שקושר אתו לסרט נע גבוה. ביקשתי לעבוד בעמדה הפיכת הטלאים, יותר מפעם אחת, כי רציתי לצלם את שחיטתם מקרוב. כך היה.

הטלה האחרון בטור השחיטה הסתכל מקרוב על כל מה שמתרחש, על מה שמצפה לו. אני זוכר טלה אחד שרחרח ככה בפחד, נשען לעבר גופת חברו המפרפר. בעמדה הזאת ראיתי את הטלה הקטן שליטפתי לפני כן, כשגררתי אותו מהמשאית, נשחט מול עיניי.

לרגע אחד בשביל השחיטה של הטלאים, עמדתי מהצד והתבוננתי בכל מה שהתרחש שם. ודווקא שם, המחשבה שלי השתחררה. החלוקות הבינאריות שמקבעות אותה נמסו. לא היו מולי עוד בני אדם ובעלי חיים, אלא כולם היינו יצורים חיים בעלי יכולת חישה.

חלק מאתנו גדולים, לובשים חלוק לבן. אחרים קטנים, עדינים והולכים על ארבע. החלוקים הלבנים הרגו בשיטתיות את היצורים הקטנים על ארבע, אחד אחרי השני, תוך כדי צעקות. באותו הרגע בירכתי שהמזל נפל בחלקי ולבשתי את החלוק הלבן. בבית המטבחיים הלבן הוא הצבע של המוות - המוות של האחר. הרצפה אדומה, אבל גם היא לא מצליחה להסוות את כל הדם.

ההרג הוא בירוקרטי, האכזריות היא השיטה. רשימת ההריגה היא דף נייר פשוט, עליו מודפסים בשחור לבן ימים ומספרים. יום א' – 285 עגלים, 100 טלאים. יום ב' - 312 עגלים...

זה לא הטבע, זה אנחנו

מי שמופקד על הנושא של צער בעלי חיים בבית המטבחיים הם הווטרינרים. ביום האחרון שלי בעבודה, אני ניגש לשוחח איתם. "שחיטה זה בחיים לא יהיה משהו הומאני", אומר לי אחד מהם.

"זה בית מטבחיים ולדבר פה על מניעת צער בעלי חיים למען האמת קשה מאוד, אבל משתדלים לעשות כמיטב יכולתנו", מספר לי וטרינר אחר, ואז מוסיף: "תשמע, מישהו אמר שבית מטבחיים זה טרבלינקה של הפרות".

אתה מסכים אתו, אני שואל. "בגדול? יכול להיות שכן. כן, אבל זה הטבע של בן אדם בגדול", הוא עונה. ולרגע נדמה היה שכל העינויים והסבל הם גזירה משמיים. אבל הם לא, אני חושב לעצמי.

בטבע חיות אוכלות חיות אחרות כדי לשרוד. אנחנו אוכלים אותן בשביל הנאה קולינרית, הרגל ונוחות, ובכך גוזרים עליהן את התופת. זה לא הטבע, אמרתי לעצמי כשראיתי את העינויים בבית המטבחיים של "אדום אדום", זה אנחנו. היקום נתן לנו מוח מאוד מפותח. אנחנו אלה שמתעקשים לא להשתמש בו.

• רונן בר, פעיל "אנונימוס" ותחקירן "כלבוטק"