המחירים עולים: משה, קרן והילדים חזרו להורים

טל קושניר (33) מבאר שבע נשואה לכרמל והם מגדלים שני ילדים - בן שלוש ובן שנה וחצי. כעת מצפים בני הזוג לילד השלישי. "התחלתי להרוויח יותר בשנה האחרונה, אבל אני לא מרגישה את זה", מספרת קושניר. "זה מטורף, המשכורת יחסית בסדר ואתה אמור לגמור את החודש, אבל זה לא באמת קורה. מרגישים את זה בחשמל, במים ובארנונה, שגם ככה מטורפת פה".

כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet

הסיפורים הכי חמים לפני כולם - בפייסבוק של ynet

ישראלים רבים שמתקשים חוששים מאוד מהעלאות המחירים הצפויות ב-2013. מחיר החשמל צפוי לזנק ב-2013 ב-12 אחוזים, תעריפי המים צפויים לעלות בשניים עד שלושה אחוזים, מחירי המכוניות המשפחתיות יעלו כבר בינואר הקרוב וגם ייקור הארנונה נראה קרוב למדי. וזה עוד לפני שדיברנו על הקיצוצים המשמעותיים הצפויים בתקציב המדינה הבא, שיכפו כנראה העלאות מסים. אז מה עושים? חותכים, מוותרים.

(צילום: הרצל יוסף)

כבר היום, מספרת טל, כשהיא פותחת את חשבון החשמל "אני חוטפת שוק לרגע. המים, בעקביות, כל הזמן עלו וגם מחירי הדלק מורגשים.

 את ממלאת עם אותם 100 שקל, אבל נוסעת עליהם פחות. זה אחד הדברים הכי קשים".

כשכירה שעובדת במקביל בעסק עצמאי ללימוד יוגה, נאלצת קושניר לנסוע הרבה. גם בעלה עובד בשתי עבודות ובעוד חודש וחצי הם אמורים להפוך להורים לשלושה. על הגן של הבן הבכור לא משלמים, אבל מדברי קושניר ניתן להבין שמדובר בטיפה בים: "אני לא מרגישה שההוצאות באמת ירדו עם זה שיש לי גן חינם לילד, כי כל השאר הרבה יותר יקר. אני לא מרגישה שזה מקל עליי".

מחירי הדירות נותרו בשמיים, הפוליטיקאים מש"ס ומהליכוד מאשימים אלה את אלה, וקושניר ובעלה רק יכולים לחלום על מעבר מדירה שכורה לדירה בבעלותם. "בית זה לא משהו שאנחנו יכולים לחשוב עליו. אנחנו משלמים 3,000 שקל על שכירות ונוכל לרכוש בית רק אם נרוויח יותר. אנחנו גרים בשכונת נווה זאב בדירת ארבעה חדרים, אבל בית משלנו? אין מצב".

"לא חיים בצורה 'פנסית'" 

אריאל והדס עמית (36) עברו לפני שנה וחודשיים לקיבוץ גלאון שבתחום המועצה האזורית יואב. המטרה: להגשים את עצמם ולחיות באורח חיים שבו הם רואים לנכון לגדל את שלוש בנותיהם, נעה בת החמש וחצי, אלונה בת השנתיים וחצי ודריה שנולדה בשבוע שעבר. "המעבר לקיבוץ טוב לנו מהרבה סיבות. לא רק משום ששכר הדירה פחת ב-1,000 שקל בחודש", סיפרה הדס. "בשלב מסוים הבנו שבכדי שנוכל לקנות בית ולחיות בצורת חיים שמתאימה לנו אנחנו צריכים לעבור דרומה".

(צילום: רועי עידן)

אריאל הוסיף כי "המינוס היחיד במעבר דרומה הוא שהתרחקנו מתל-אביב, אבל אנחנו מרגישים שהרווחנו. בתל-אביב אנשים נמדדים לפי גודל הג'יפ שלהם. אנחנו לא חיים בצורה 'פנסית', אבל אנחנו דואגים לקיים את הדברים שאנחנו אוהבים. זו הציונות של שנות האלפיים. לכן קברניטי המדינה חייבים לראות את התמונה הכוללת ולדאוג שלא ישחקו אותנו ושייתנו לנו להמשיך להתפתח".

בני הזוג עמית מחזיקים יחד בשתי משרות וחצי. "יש לנו ילדה בת שבוע בבית ואם היינו מתסכלים על המספרים בחשבונות לא היינו עושים עוד ילד", אומר אריאל.

 "ככה אנחנו רוצים לחיות ולא הכול צריך להיות רציונלי. אנחנו מודעים לכך שבעוד ארבעה חודשים כשהדס תסיים את חופשת הלידה נשלם עוד 2,500 שקל לתינוקייה. לגנים אנחנו משלמים כמעט פי שניים משכר הדירה וחוק החינוך חינם לילדי הגן לא חל עלינו כי הגן בקיבוץ נחשב פרטי".

בני הזוג מסתדרים עם רכב אחד ולעתים אריאל נוסע בטרמפים. "היו לי במהלך השנה שחלפה רגעים שקיללתי ואמרתי כמה זוג צעיר שעובד קשה יכול להיחנק", אומר אריאל. "יש חודשים שכבר באמצע אנחנו מתחילים לגנוב מהחסכונות. העלאות המחירים הן רק עוד מסמר, אנחנו מרגישים שהחבל על הצוואר מתהדק".

חושבים לעזוב

"לפני ארבע שנים היינו חיים ברמה מצוינת אבל היום אנחנו לא יכולים לחסוך אגורה", מספר עאדל אבו הלאל מעארה. "אני נשוי עם חמישה ילדים, עובד בסופר ומרוויח 4,800 שקל בחודש. לפני כמה שנים יכולנו לאכול בשר שלוש פעמים בשבוע והיום מסתפקים בפעם אחת".

(צילום: רועי עידן)

כדי לשרוד, הוא מוסיף, "ויתרתי על הרבה דברים כמו אינטרנט, מזגן, טיולים, חוגים לילדים וגם רכב. לפעמים הילדים מבקשים ממני לקנות להם נעליים ותמיד אני דוחה ודוחה. התחלתי להתבייש מהם".

אבו הלאל סיים לימודי הנדסת מחשבים, תוכנה ואלקטרוניקה ולצערו לא מצא עבודה בתחום. הוא ואשתו מנה מגדלים כאמור חמישה ילדים בגילים 10, 8, 6, 5 ושנה וחצי - ושוקלים ברצינות לעזוב את הארץ. חשבון החשמל שלהם קפץ מ-420 ל-850 שקל וחשבון המים קפץ מ-200 שקל ל-430 שקל. גם מנה שלמדה מזכירות לא הצליחה למצוא עבודה בתחום. החשש מהעתיד ניכר היטב בתחושותיה של מנה שאמרה כי היא "לא רוצה להגיע למצב שלא אוכל לקנות תרופות לילדים".

אצל חמותך, עם אשתך ושני הילדים בחדר אחד

אחרי שהתבקש לתאר את המציאות שבה הוא חי, משיב משה אביטל (30) מפתח תקווה כי "גם בגיל 30 צריכים לחיות על חשבון ההורים. שכחו מאיתנו". כמו רבים אחרים, גם משה ורעייתו קרן (29) נאלצים לחוות מדי יום על בשרם את יוקר המחיה. שניהם עובדים במשרה מלאה, המשכורת שלהם יחד מגיעה ל-12,000 שקל אבל ההוצאות החודשיות שלהם עומדות על 13,000 שקל.

בדירה שרכשו לפני ארבע שנים הם מגדלים את שני ילדיהם - בני שלוש ושנה וחצי. אף על פי שבבעלותם נכס פרטי, התגוררו בני משפחת אביטל בבית ההורים במשך שלוש שנים כדי לחסוך בעלויות. "גרנו בדירה שלנו שנה, מהר מאוד הבנו שאנחנו לא מסוגלים לתחזק אותה ועברנו להתגורר אצל חמותי לשלוש שנים כמעט. לגור בחדר אחד עם אשתך ושני הילדים זה קשה מאוד".

(צילום: ירון ברנר)

משה עובד כמנהל בחברת אחזקות וקרן עובדת במחלקת ביטוח עסקי בחברת ביטוח. על ההוצאות שעמן מתמודדים בני הזוג מספר משה כי "ה-13 אלף שקל זה רק ההוצאות הבסיסיות, ללא מותרות. שני הגנים עולים לנו 4,000 שקל בחודש, המשכנתה מגיעה ל-3,200 שקל בחודש ועל זה יש להוסיף מים, חשמל, ביטוח והוצאות דלק. הגענו לתקרת מסגרת האשראי, ועכשיו אנו נאלצים לפרוס חובות בפעם השנייה, אלה לא חיים".

אביטל ציין עוד כי "יש מגמה של ירידה באיכות החיים, זה מחמיר משנה לשנה. השכר עומד בעינו, אך ההוצאות עולות כל הזמן. אם המשכנתה עלתה לנו 2,900 שקל לפני ארבע שנים, היום אני משלם 3,200 שקל בגלל הריבית במשק". בחופשה משפחתית הם לא היו כבר חמש שנים וגם על שאר המותרות הם ויתרו מזמן. "אנחנו לא הולכים למסעדות, קונים רק מה שצריך ונוסעים פחות באוטו", מספר אביטל. "אם לא היו לי ילדים, לא הייתי בכלל מחזיק אוטו. הלוואי והייתה לי אפשרות להוציא אותם יותר. בחנוכה אמי וחמותי קנו לנו כרטיסים להצגה".

"חתכו לי את הרגליים" 

אורלי ומרסלו קיבריק עלו מארגנטינה עם ילדיהם לפני 12 שנה עם הרבה תקוות לעתיד טוב יותר. מאז, אומר מרסלו, המשפחה רק הולכת ושוקעת כלכלית. "בארגנטינה עבדתי כנהג מונית וכרואה חשבון. כאן, כדי שאוכל לעבוד במקצועות האלה אני חייב לעבור קורסים, וכל אחד עולה קרוב ל-5,000-6,000 שקל. יש לי בקושי כסף לקיום היומיומי. מבחינה זו למעשה, חתכו לי את הרגליים. אין לי דרך לקום כרגע ולעזור לעצמי. אני צריך לחיות מהיד אל הפה, כי אני לא יכול למצוא עבודה מכניסה יותר".

בעוד מרסלו נודד בין עבודות שונות, הצליחה אורלי לעבור קורס טיפול בקשישים בחברת השמה וכיום היא עובדת על פי הצורך, לפי שעות, ובמקרים רבים גם בסופי שבוע. "החלום הוא לעבור לעבוד בבית אבות, שם גם העבודה יותר מסודרת וגם לא צריך לנסוע כל כך הרבה", היא אומרת.

(צילום: אבישג שאר-ישוב)

בני המשפחה מתגוררים בדירת חדר וחצי בשכונת הדר. מחיר השכירות המקורי היה 1,500 שקל אך השנה נדרשו לשלם 2,500. לדברי מרסלו, "אמר לי הבעל בית, זה המחיר, או שתצא מהדירה". החיסכון העיקרי של בני המשפחה הוא על חשמל. מכונת הכביסה והמייבש מושבתים. את המזגן או אפילו תנור ספירלות הם לא מדליקים, ובקור מתכרבלים בסוודרים ובשמיכות צמר, שקיבלו מעמותת "יד עזר לחבר" השוכנת בסמוך.

מרסלו סובל מאסתמה ומחרדות עקב המצב. הוא נזקק לתרופות במאות שקלים בחודש אבל מודה שאין לו כסף לקנות את כולן. "אם הילד בא לסוף שבוע ורוצה לצאת קצת, הוא צריך קצת כסף.

 בשבילו אני מוכן לתת הכול, אז את מה שאני נותן לו, אני מוריד מהתרופות. הילדים הם כל מה שנשאר לי. לפעמים אנחנו הולכים איתם למושבה הגרמנית, מבזבזים איזה 10 או 20 שקל ביחד".

כשהילדים באים הביתה, מוותרים ההורים על המיטה הזוגית וישנים על מזרנים. בני המשפחה משוועים לדיור ציבורי, לדירה מעט יותר גדולה שבה יוכלו להקצות מקום לילדיהם. "החלום שלי הוא להתקדם בחיים. שהמשפחה והילדים יוכלו לקבל מה שהם צריכים, כמו כולם. שאוכל לקחת אותם לסרט פעם בכמה זמן, לפסטיגל. שאוכל לקנות להם בגדים. בשבילי אני לא צריך הרבה. רק בשביל הילדים".