ויחי, וימות - אבל במילים יפות מאלו

חסד של אמת עם המת

יעקב מבקש מיוסף: "ועשית עימדי חסד ואמת". מכאן בא הביטוי "חסד של אמת". ופירושו: מעשה שאדם עושה למען המת, ויודע כי לעולם לא יוכל המת להחזיר לו משהו בתמורה, טובה תחת טובה. ואדגים זאת בסיפור על אדם שנכח בלווייה של אחד מקרובי משפחתו. והנה כשמתחילים להוריד את הארון אל הבור, הוא מוציא מכיסו ארבעה שטרות של מאה דולר - ומניח על הארון.

אדם שעומד לידו שואל אותו: השתגעת? מה אתה שם 400 דולר שיירדו לקבר! עונה לו האיש: זה חסד של אמת. אני חייב לו את הכסף כבר ארבעים שנה, והולך כל הזמן עם רגשי אשמה. אז החלטתי עכשיו להחזיר לו את החוב.

אומר השכן: אתה יודע מה? נזכרתי: גם אני חייב לו 400 דולר! הוציא מכיסו צ׳ק, רשם עליו 800 דולר, הניח על הארון - ולקח את ה-400 דולר בתור עודף.

רק אל תגיד "מת"

ונחזור אל צוואתו של יעקב: "וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם". ושכבתי עם אבותיי - זו לשון נקייה. היהודים היו משתדלים להימנע בדיבורם מלומר מילים בעלות משמעות שלילית, ואחת המילים שנמנעו מלומר היתה המילה "מת". במקומה הביאו שורה של ביטויים חיוביים: "שכב עם אבותיו", "עבר לעולם שכולו טוב", "נאסף אל עמיו", "הלך בדרך כל בשר", "נתבקש בישיבה של מעלה", "מצא מנוחה נכונה", "שבק חיים לכל חי", "הפסיק לעשן", "סגר את הבסטה", "החזיר ציוד" - כל הביטויים האלה נועדו לעקוף את המילה הכל כך סופית: "מת".

יהודים חיים בעבר

את הרגעים האחרונים של חייו מקדיש יעקב להרעפת ברכות על בניו, ברכות שיבטיחו את המשך קיומה של השושלת ואת המשך קיומו של עם ישראל. וכל אלה כלולים בטקסט הפיוטי הנפלא הנקרא "ברכת יעקב". המנהג הזה, שאדם לפני מותו מנסה להבטיח את המשך שגשוגה של השושלת שהקים, מזכיר לי סיפור על יהודי ששכב על ערש דווי, וסביבו ניצבים כל בני משפחתו. הוא פוקח עין ושואל: מוישהל'ה כאן? כן אבא, נשמע הקול. יוסלה כאן? כן אבא. אימא כאן? כן אבא. שמוליק כאן? כן אבא. פוקח האיש את עיניו וצועק: אז מי לעזאזל נשאר בחנות? כאומר: המשך קיומה של המשפחה בעתיד, חשוב ממה שקורה לי כעת.

בדור שבו גדלתי אני, נאמר תמיד "פנינו לעתיד". ושרנו: לא כלום אתמול, מחר הכל. לימים למדתי כי מי שאומר "פני לעתיד", מדמה לעצמו את הזמן כמין נהר שזורם ממרחקים ולאט-לאט מתקרב אליך, ואם תתפוס נקודת תצפית גבוהה - תוכל לראות את העתיד לבוא.

הרעיון היהודי הוא הפוך: הזמן הוא נהר הזורם מאחורי גבך. את העתיד אינך רואה ואינך יודע עליו כלום. כשהנהר עובר אותך לרגע אחד זה ההווה, וכשאתה רואה אותו מולך הוא כבר עבר. ובעצם פניך תמיד אל העבר. ואכן, בעברית המילה לפניי אומרת כי מה שאני רואה לפניי, זה רק מה שהיה לפניי. ולכן כל כך מרבים היהודים להתווכח על העבר! ואם נתבונן סביבנו נגלה כי יש לנו פחות מדי עתידנים ויותר מדי עבריינים.

גם סלע גדול יעבור מן העולם

פתחנו את ספר בראשית בסיפור בריאת העולם, וסיימנו בהסתלקותו של אחרון האבות, המנבא לבניו "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". מה ששכח יעקב לציין הוא מתי תבוא אחרית הימים! וכדי לענות על שאלה זאת ניאלץ לרעות לרגע בשדות זרים. וכך מספרת לנו אגדה צפונית בת אלפי שנים:

הרחק-הרחק בסוף העולם ניצב סלע ענק, גובהו מאה מילין ורוחבו מאה מילין. פעם באלף שנה מגיעה ציפור קטנה להשחיז

את מקורה על אותו סלע. כאשר יישחק הסלע מהשחזות המקור הללו, יעבור יום אחד מן הנצח.

תם ספר בראשית. חזק חזק ונתחזק.

ואם אמרתי משהו שאינו ראוי אני מבקש סליחה ומחילה, והמבדיל בין קודש לחול חטאותי הוא ימחול. אמן ואמן.

טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

שבת שלום, יורם טהרלב