כסה את האשה? במקום צניעות - תפנו לטיפול
בתקנון הצניעות לבנות מגיל 3, מגלה הרב אבינר את דעתו על הגברים שבצאן מרעיתו: מי שתאוותם התיאורטית לילדונת יכולה להתעורר בכל רגע נתון כשהם צופים בה, והיא לא לבושה נכון. מה מאיים על הרב אבינר ומאמיניו?
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו
צריך להבין שמרפקים, ברכיים ועצמות בריח של קטנטנות מדליקים אותם במיוחד, ולפיכך האיברים האינטימיים האלה חייבים להיות לגמרי מכוסים בכל עת. צבעים זוהרים, נצנצים של תכשיטים ותלתלים מתבדרים ברוח גורמים להם לסטות מדרך הישר, ולפיכך אלה אסורים על הילדות.
כמה טוב שהרב אבינר ביאר סוף-סוף את כל הדברים הללו ואחרים בחיבורו על הלכות צניעות לטף הנשי, ש"מה טוב ומה נעים" להתחיל בהן בגיל שלוש. כן-כן, שלוש.
ולמה שלא יפנו לטיפול?
במאמר ארכני שמתפרש על פני עולם ומלואו - מעובי הגרביים ועד לשקיפות אריגים, מדיני שסע בחצאית ועד להלכות מִפתח צווארון - מתיימר הרב אבינר לקבוע לצאן מרעיתו הדתי-לאומי את גדרי הצניעות הראויים כעת, בעידננו האיום והנורא ומלא הפריצות, ומבלי משים הוא מגלה את דעתו על הגברים שבצאן הזה: לא שיות תמימות, חלילה, כי אם מי שתאוותם התיאורטית לילדונת יכולה להתעורר בכל רגע נתון כשהם צופים בה, והיא לא לבושה נכון.
את כל הגברים האלה, בהנחה שהם באמת קיימים (וזו הנחה כל כך מבהילה, שאין לי מילים נאותות להגדירה), הרב אבינר לא שולח לטיפול פסיכולוגי, והוא לא סבור שיש בהם משהו מבעית. הוא לא ממליץ להם על "דקה פפטיל", אותה תרופה שמזריקים למי שזקוק לכך פעם בחודש, והייצר נעלם ואפשר ללמוד תורה בשקט.
לא ולא. מה שמדאיג אותו באמת הוא האישה, כלומר הפיצקלע הזאת מהפעוטון שלפני רגע נגמלה מחיתוליה (אבל לא בהכרח מהמוצץ); הזאטוטה המתוקה שבקושי יודעת לזהות צבעים – והוא פוסק שזהו, כבר אסור לה ללבוש אדום, כי אדום מעורר את החושים מחד, וגם היה צבע מועדף על חשמני הכנסייה מאידך. אז אסור.
החטא שוכן בגופה של האישה
נשים הן באמת יצורים מטרידים, במיוחד בדתות מונותיאיסטיות שבהן ההיררכיה האמונית מוחזקת כולה בידי גברים. כך היה פעם בנצרות, כך באסלאם וביהדות עד ימינו. אצל הבהאים המצב קצת יותר טוב, אם כי גם שם מוסדות השלטון של הדת הם גבריים במובהק.
וראה זה פלא, בכל הדתות הללו צצו מתישהו הגבלות ואיסורים וכללי התנהגות לנשים, שאותם כתבו והפיצו הגברים, והכל כדי לכסות את מה שנחשב למקום בו שוכן החטא – וכידוע, הוא שכן באורח גורף בתוך גופה של האישה.
לשם כך נדרשו מיליארדים של נשים לכסות את הגופים הללו במגוון של דרכים יצירתיות. מי שרוצה למצוא קורלציה בין הדימוי העצמי של הדת על פי נאמניה, לבין אופנת הנשים שהיא מכתיבה - יגלה כי ככל שנאמניה מרגישים יותר מאוימים, גם אם האיום דמיוני לגמרי, הנשים מצטוות להצניע עוד יותר את עצם היותן בעלות גוף גשמי.
כן, אפגניסטן: הפריחה האסלאמית שם היא תוצאה של תחושת האיום על התרבות האפגאנית בידיי כוחות גדולים ממנה, והתשובה לתחושה היא התחזקות בדת המוסלמית, שמיניה וביה תובעת, על פי המתחזקים, לכלוא את האישה באוהל נייד שמתוכו נשקפות רק העיניים.
בתקופות מסוימות בתולדות הכנסייה הנוצרית, נחשבו מחוכים וכפתורים להפרעה חמורה לכמרים במילוי תפקידם, ולפיכך נאסרו כליל על נשים בתפילה ומחוצה לה. כיסוי ראש נחשב עד היום כאלמנט של צניעות בקרב קתולים מחמירים בכמה מדינות.
כל שבאישה - ערווה
עד אמצע המאה הקודמת הכנסייה חיברה מפעם לפעם מדריכי אופנה למאמינות, אבל גם החמורים שבהם מעולם לא התקרבו למעלת-קדושים של החיבורים המלומדים ביהדות.
יחד עם הדרת נשים ממילוי פונקציות דתיות מרכזיות בחברה, כמקובל בעולם העתיק, התפתחה ביהדות תת-תרבות מיזוגנית שתכליתה אחת ויחידה: להכחיד כל זכר לגוף הנשי עד שיהיה בו צורך של ממש לענייני פריון וילודה. את ההכחדה מתרצים ב"קדושה" ובמניעת עריות, כי כידוע שיער, קול וטפח באישה - כולם ערווה.
למכחידות מובטח (איך? לא ברור) שילדו תלמידי חכמים ולא, חלילה, מהנדסים או זמרי רוק. ב"צניעות" שאינה אלא שם כיסוי ל"שימי על עצמך משהו ועוד משהו", תולים גם דברים חשובים כטהרת המשפחה, אושר בנישואין, תחושה של רוחניות והגשמה עצמית ומה לא. אבל האמת קרובה יותר לפטישיזם גברי עלוב וחולני לגמר, לגרביים, שמלות ומחשופים.
מה מאיים על הרב אבינר? מה גרם לו לחרדה כה עמוקה? האם אלה ניצני מרד של נשים דתיות, שלא מוכנות למשל לקבל פסק הלכה שאסור להן להיבחר לכנסת? או נשים שתובעות לעצמן יותר ויותר ייצוג בחיי הדת שלהן עצמן? ואולי סתם העובדה כי העולם מלא נשים, ועצם קיומן מפחיד עד כדי כך, שצריך לטשטש אותן לגמרי, להעלים מן העין ולהחביא מפני היצר?
בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה יחידה ותמה – עמדה ושאלה למה: וכל הרי הגעש וכל הסערות, וכל הגדולים וכל החכמים – עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה.
לפנייה לכתב/ת 
