אל תהיו בדאון: כן, הם יכולים
שליש מהציבור חושב שיש לשלול את זכות הבחירה מאנשים עם צרכים מיוחדים. כאב לילד עם תסמונת דאון, אני מבקש לשכנע אתכם להאמין בפוטנציאל האנושי: הילדים שלנו אינם התוויות שהודבקו עליהם, הם גם היכולות האדירות הגלומות בהם
כאב לבן עם תסמונת-דאון, כרב קהילה בישראל, וכסגן נשיא "מכון פוירשטין לקידום כושר הלמידה", מצאתי את עצמי מגיב כמעט מעל כל במה אפשרית, לפסיקתו של הרב אבינר לפיה כשההורים חשים צער על לידת ילדם הלוקה בתסמונת-דאון, הם רשאים לברך "דיין האמת".
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו
נוכח הדברים, ביטאתי עמדה הפוכה בתכלית, שביטאה את הצורך לחזק את ההורים, לראות את ה"יש", ואת הכוחות הרבים הטמונים בילד, עם כל הכאב המתלווה ללידה, שגם אני חוויתי על בשרי.
והנה הגיע סקר שערכה אקי"ם, שהעיד כי הבעיה מושרשת עמוק הרבה יותר. שליש מכלל הציבור חושב כי יש לשלול את זכות הבחירה מאנשים עם צרכים מיוחדים. כמובן, שהתגובה המתבקשת מצידי, היא לתקוף בשצף קצף את הסוברים כך (שליש מהציבור!), אך כפי שגרסתי בפרשת "דיין האמת", גם עכשיו אני חושב שיש לשכנע את הציבור, ולא לתקוף אותו.
כשרות פלילית והזכות להצביע
אבל כדי לשכנע, צריך, קודם כל, לנסות להבין את העמדה הפופולרית הזו. ביושר, האם אין לה כל בסיס? הנה חוק העונשין הנוהג במדינת ישראל: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה, אם בשעת המעשה....בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש: (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או (2) להימנע מעשית המעשה" (תשל"ז-1977 סעיף 34ח).
החוק קובע מפורשות שלאדם הלוקה ב"פיגור שכלי" (סליחה על הביטוי), אין "כשרות פלילית". זה, בוודאי,
לשמחתי הרבה, החוק בישראל, איננו שולל, מאדם עם פיגור שכלי את הזכות להצביע, וגם בני בן ה-24,
כבר החליט לאיזו מפלגה יצביע, והוא יגיע לקלפי ביום הבחירות. אבל האם מי שטוען שתהליך הבחירה מחייב שיקול דעת, והבנה מפוכחת של המציאות, טוען טענה בלתי סבירה? האם הציפייה כי רק מי שניחן בשיקול דעת, יוכל להצביע בבחירות - היא מופרכת?
לכן, לא די לדרוש שלכל אחד תהיה זכות להצביע, כי אם צריך להראות שלרבים, רבים יותר ממה שנדמה לנו, יש את היכולת להצביע. ובאותה נימה, לא די שיש זכות לשיוויון, ובשמה לדרוש את שילובם של בעלי הצרכים המיוחדים במערכת החינוך ובשוק העבודה, אלא יש לטעון כי יש להם כי יש להם את היכולת לזכות בכבוד בשוויון הזה.
בזכות הפוטנציאל האנושי
לכן אני טוען כי לא די בזכות לשוויון. זכות זו אינה קטר חזק מספיק, כדי לשכנע את קרונות החברה לשנות את תפיסתם כלפי בעלי הצרכים המיוחדים. כדי לייצר מפנה, צריך להישען על יסוד איתן יותר, והוא האמונה בפוטנציאל האנושי. התפיסה, אותה מוביל באומץ, כבר שישים שנה, אבי, חתן פרס ישראל, הפרופ' ראובן פוירשטין, טוענת שלכל אדם יש את האופציה להשתנות וללמוד. זה אמנם דורש ידע , השקעה ומאמצים כבירים, אבל זה אפשרי.
לא פעם הפוטנציאל האנושי קיים, אך הוא עטוף בווילונות כבדים של מחסור באוצר מילים, קושי לארגן משפט מסודר, עילגות, אבל הידע וההבנה קיימים שם. לשם חשיפת הפוטנציאל נדרש אבחון דינמי, אבחון שמבקש לגלות את הנסתר מהעין, את מה שיכול להתפתח - אם רק נאפשר לו. לפי התפיסה הזו, החטא הקדמון (שאחראי אולי גם על אותו שליש ספקן) הוא ההגדרות הנוקשות שמספקת שיטת האבחון הקיימת: "מפגר" , "אוטיסט" "דאון", "צרכים מיוחדים". התוויות האלו מתייחסות לרמת התפקוד הנוכחי של המאובחן, ולא אל הפוטנציאל הגלום בו.
במקום לחשוף את הנסתר, אנו מתייחסים אל העטיפות, אל המחסומים. תארו לעצמכם שבמקום "פיגור" היינו אומרים "פוטנציאל שיכלי ממומש חלקית". במקום "אוטיסט" היינו אומרים "טעון מימוש יכולת התקשורת". למילים יש הרבה כוח, הן יוצרות תודעה, ויש לשנות את התודעה. זה, כמובן, מחייב שינוי מערכתי בתחומים רבים שלא נרחיב בהם עתה. אבל המהפכה שלה אנו מייחלים, היא מהפיכת היכולות. הם יכולים הרבה הרבה יותר, הבנים והבנות שלנו.
כדי לתת במגמה הזאת תוכן, אסיים בשני מיזמים המתקיימים במכון פוירשטין בימים אלה. האחד, קורס המכשיר אנשים בעלי תסמונות דאון וקשיים אחרים לעבוד כתומכים לקשישים, בתחום המנטלי והפיזי. זה מקצוע נדרש, שתרומתו לחברה ממשית.
המיזם השני, המתבצע בשותפות עם קרן רודרמן, הוא הקמת מרכז להכנה לחיי משפחה לאדם בעל צרכים מיוחדים. ביום שמשפחות של בעלי צרכים מיוחדים יגורו בקהילה - ולא בדיור מוגן, ביום שהם יוכלו לעבוד, לתרום לחברה ולהביא לידי ביטוי את היכולות שלהם, אז נדע כי המהפכה קורמת אור וגידים. כי הם חכמים, והם יכולים.
לפנייה לכתב/ת 
