כבר לא "האישה החרדית המוכה"
"שריפה בבית", זועקים הרב שטיינמן והפוליטיקאים החרדים, כאילו לא רמסו בשקדנות חלק לא מבוטל מהמגזר. מבלי לבחול באמצעים הם מציעים חברות בפייסבוק שנוא נפשם, ומנגנים על כל הנימים הרגישים. אבל יש שריפה - והנקמה תבוא בקלפי
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו
כמו האקס המיתולוגי מהגיהינום, ברגע האמת, עם הגב לקיר והפתק ביד, היא חוזרת לחזר. לא בוחלת בהתרפסות במרחב הווירטואלי שנוא נפשה, בונה על אי-אלו חסדי נעורים שימחקו את כל העוול הנוכחי, לסולחה גדולה מאחורי פרגוד.
היא "מוחלת על כבודה" ומניפה "דגל לבן" מול אותם אנשים שהוקיעה, גידפה ורמסה בשקדנות במשך שנים. הפכה חרדים מימים ימימה ל"חרדים חדשים", רק כדי שבעוד שבועיים בערך היא תחזור להתכחש, להצטדק ולתרץ. כאילו אני ועוד רבים חסרי שם, פנים וייצוג לא היו חלק ממנה, בשר מבשרה, זה שגדל, התחנך ונשם באותה אטמוספרה אידיאולוגית - עד שדמו הותר.
השמיעה הסלקטיבית של החצר הרבנית
"החרדים החדשים" הם החרדים המסומנים, שהפכו לשק החבטות של חברה מפוחדת ומבוהלת, שכבר לא
מסתפקת בלסגור את עצמה מול "השאר" - אלא עסוקה בבניית גדרות ומחסומים מול אחיה ואחיותיה, שכניה וחבריה.
באוכלוסייה "שעל הכוונת" נמצאים סטודנטים, או כאלה "שבעוונותיהם הרבים" כבר אוחזים בתואר אקדמי; חרדים העובדים למחייתם, משרתים בצבא, חוזרים בתשובה, גרושים, נשים שמתלבשות יפה מדי, נשים שנוהגות, נשים בכלל. בקיצור, כל מי שלא עונה על ההגדרה הספציפית של "אברך אשכנזי מבטן ומלידה", או מרכין את ראשו בפני אחד שכזה, אחת דתו: הגליה.
חוץ מאשר בקלפי, כמובן. "יש שרפה בבית", פתח הרב שטיינמן את קמפיין הבחירות הליטאי של יהדות התורה. "יש שריפה בבית ואי אפשר לומר מה זה שייך אלי ולהיות שאננים. אם לא נותנים לבחור ללמוד, מה ייצא ממנו? מה יהיה עם כלל ישראל?" אכן יש שריפה, והיא משתוללת ומכה בעוז מזה שני עשורים.
יש שריפה בעיקר בזכות שמיעתם הסלקטיבית של אנשי חצרו של הרב, זה שהורה לקבל ילדים ספרדים בשעה שמוסדותיו שלו צחקו לו בפנים, והסבירו לו כאל קשה הבנה "שאי אפשר, הילד לא בסגנון". הרב תוהה מה יהיה על "כלל ישראל"? הפוליטיקאים החרדים לא יודעים אפילו מה יהיה על "כלל המגזר", וזה גם לא באמת מעניין אותם. העיקר שהמנדטים יגיעו והפראיירים ימשיכו "לשמור על הגחלת" שלא כוללת אותם.
הם לא משרתים אותנו
בזמן שהח"כים החרדים חיממו כיסאות והתעלמו באלגנטיות ממצוקות השטח, אוכלוסיות שלמות ממצביעיהם
נלחמו לבד על עתידם, ופנו לסיוע משפטי מול תנאי העסקה דורסניים הנפוצים במגזר, כשמי שאמורים להיות להם לסעד, מגבים את הרודים. אותם החרדים שהם מחזרים אחריהם עכשיו, למדו במוסדות האקדמיים "שהם" טרחו וטורחים להחרים ולסנדל. הם התגייסו לצבא ולמסלולי שירות לאומי שלא "הם" טרחו להקים, רק להחרים. נקודות השקה לעולם של עצמאות כלכלית, ההופכים את כל הנכנס בשעריהם אוטומטית לסכנה, לסוג ב', שילדיו מתנדנדים על סף הדחה.
הפוליטיקאים החרדים אכן משרתים במסירות ובדביקות, אך לא את המצביע מהרחוב - אלא את האליטות הכוחניות שהם הושיבו על השלטר המגזרי. אחרי שנים של "סיכול ממוקד" וסנקציות כלפי כל מי שהעז להיות "קצת אחרת", הצליחה "יהדות התורה" להכניס באלפי יהודים חרדים תחושת נרדפות מתמדת; חיים של חשש מנקר שמה איזו נשמה טובה וצדקנית תחליט להפוך אותם ואת משפחתם למטרה הבאה.
רובם כבר התרגלו לחיים תחת איום, עד שהם אינם מתארים לעצמם מציאות אחרת. הם ממשיכים לשוב ולחזר, להתרפס ולרצות את מי שרואה בהם נחותים ממנו. כמו אישה מוכה המתרצת את הפנסים בעיניים והצלעות החבולות במדרגות או במפתן דלת סורר, ולעצמה אומרת: "הוא לא כזה, הוא עוד ישתנה, רק צריך לתת לו עוד הזדמנות". עלובי חיים שקיומם תלוי אך ורק בחסדיו של הבריון הסיעתי.
המרד השקט והקדוש
המחשבה שלא להצביע או לשים פתק אחר נוגע בנימים הכי פנימיים של הזהות העצמית-החרדית. את זה יודעים הפוליטיקאים היטב, ואת זה בדיוק הם מנצלים. "איך תהיה חרדי אם לא תצביע לנו?" הם מהרהרים בקול, לאוזנינו. ומלחמת גוג ומגוג של מצפון מול תכתיב, מתנהלת כאן באין רואה בליבותיהם של ישראלים חרדים רבים.
ועם זאת, לצדם של החוששים והמתכחשים, מתגבשת קבוצה הולכת וגדלה של "מרדנים". אלפים רבים שאחראים לכך ש"יהדות התורה" - על אף הגידול הדמוגרפי במספר החרדים - הולכת ומתכווצת בהתמדה. רבים מהם עושים זאת בסתר. משלשלים את המרי אל הקלפי באין רואה, בעוד חלק הולך וגדל בתוכם מוכנים לעמוד קבל עם ומגזר, להכריז על פרישה - ולשלם את המחיר.
בבחירות הקרובות, אכן יש שריפה בבית. הפזמון העתיק יוצא מהבוידעם לסיבוב אמוציונאלי נוסף. הוא מזומזם ומתוזמן, בשעה שחרדים רבים מתכווצים בחשש כאשר הרישום לבתי הספר ותלמודי התורה מתבצע כעת. "שריפה אחים, שריפה", שרים הפוליטיקאים החרדים, כאשר חרדים "של פעם" נשארים למות מות מוקצים בבית הבוער, בעוד שלוחיהם מביטים בהם בחוסר מעש עם זרנוקים כבויים ביד, ומציעים להם חברות.
לפנייה לכתב/ת 
