מונה ליזה עם כיסוי ראש
מעיין זארי הייתה בת אולפנה צנועה וחסודה, עד שהחליטה לזרוק הכל. עשור אחרי שבה זארי אל החיכוך הלא פתור שלה עם סוגיית הכיסוי והצניעות - בניסיון לגלות מה היה קורה אילו לא עזבה, דרך צילום של נשים דתיות וחרדיות בנות גילה. יצאה מזה תערוכה
משך שנה וחצי מפרכות תרה מעיין זארי ברחובות ירושלים אחר נשים דתיות וחרדיות, שדרכן תוכל לבחון את עברה - את העולם שאותו נטשה. עולם של צניעות, כיסוי ונשיות. מה שהחל עבור זארי, דתייה לשעבר וכיום צלמת ירושלמית צעירה, כמטלת גמר - הפך עד מהרה למסע מרתק, ולמפגש מחודש עם נוסטלגיה וזהות.
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו
מניין נשים התייצבו אל מול עדשת המצלמה שלה. כולן זרות, כולן דתיות וחרדיות, לסדרת דיוקנאות המתכתבת עם יצירות אמנות קלאסיות ומסורות צילום ישנות. ועם זאת, נוצרה שם חוויה עדכנית ומוכרת להפליא. הפורטרטים מדהימים שיצרה עם מצלמה עתיקה וסרט פילים, זיכו אותה במקום הראשון בקטגוריית "סדרת דיוקנאות" - והם מוצגים כעת במסגרת התערוכה "עדות מקומית".
המסע אל הנערה מהאולפנה
זארי (28) נולדה בצפת כבת למשפחה דתית-לאומית - "אולפנה, חצאיות והכל", כהגדרתה. בגיל 18 נולד המרד. היא התגייסה לצבא, ויצאה משם אל החיים החילוניים מבלי להביט לאחור. אך דווקא בפרויקט הגמר במסגרת לימודי הצילום במכללת "הדסה ירושלים", ביקשה במפתיע לחזור אל המקומות הרגישים שאותם נטשה, ולהביט שוב אל עברה, הפעם דרך עדשת המצלמה.
"זה חלק ממני על אף שאני לא שם כיום. עשר שנים אחרי, אני מוצאת את עצמי מתחברת למקום הזה, לנערה המתבגרת שהייתי", היא מספרת. "אני מרגישה שאני מכירה את המצולמות, כי איפשהו, במובנים רבים, אני עדיין שם. ככה עלה בעצם הרעיון לסדרה. כולן נשים, כולן מהמגזר הדתי והחרדי בנות גילי, כלומר בשנות העשרים לחייהן". זארי מגדירה את זה כבבואת ה"מה היה קורה אילו". אילו לא עזבה את המגזר, אילו נשארה אחת מהן.
הרעיון לחזור אחורה בזמן אל הזהות הנשכחת, פגש מהר מאוד את הקרקע הקשה של המציאות. מדיניות הצניעות שבה דוגל המגזר הדתי והחרדי, נמצאת במסלול התנגשות מול צילומי ענק, שלא לומר הפוסטרים שעליהם מרוחות המצולמות. החיפוש אחר דמויות מעניינות ויזואלית לצד נשים שיהיו מוכנות לחשיפה בסדר גודל שכזה, יצר משימה מורכבת במיוחד לביצוע.
"התמונות מאוד גדולות, 60 על 80, ורואים הרבה מאוד", זארי אומרת. "עד לפרטים הכי קטנים - טקסטורה של העור, הבדים. אפשר להרגיש מאוד מאוד קרוב לדמות. לא ככה רואים אנשים בכלל, ובטח שלא נשים דתיות או חרדיות. אך על אף הוויזואליות החזקה והגודל, יש גם דברים שלא יוצאים, שמעוררים שאלות. מסתוריות שנשארת למרות הגילוי".
אז איך הן אמרו כן?
"היו הרבה מאוד סירובים. לא סירובים מבוהלים, כי אני קטנה ונחמדה", צוחקת זארי, "הסברתי על עצמי ועל הפרויקט, וכמובן שהיו הרבה מאוד שאלות, שבסופן הרוב אמרו לא. מאחורי כל אחד מהדימויים שכן נכנסו לבסוף, יש תהליך ארוך של חיפוש וסירובים, המון סירובים. זה דורש לאזור הרבה אומץ בכל פעם כדי לגשת ולהעז ושאול. עשר הנשים המוצגות, הן אלו שרואים לאחר ששאלתי עשרות נשים. את חלקן צילמתי וגנזתי, אם בגללן ואם בגללי.
"זה לא קשור רק לעובדה שמדובר בנשים דתיות וחרדיות", זארי ממהרת להבהיר. "יש משהו מאיים במצלמה, לראות את עצמך בנוכחות כזו, בגודל כזה. רובן לא רצו, הן הרגישו ממש לא קשורות לזה. הן חשו שהחשיפה שזה דורש מהן לא מתאימה להן. רוב הסדרה מבוססת יותר על נשים דתיות, כי עם החרדיות היה עוד יותר קשה, אם כי בשלב מסוים ההגדרה הדתית הספציפית כבר לא עניינה אותי. ומי שבאמת הצטלמה בסוף, עשתה את זה מתוך מקום של סקרנות וחוויה".
"חיוך של מונה ליזה"
הנשים אותן בחרה זארי, אכן לא עונות על קריטריון היופי הפלסטי המצופה מדוגמנית בת ימינו. הן מעניינות, מרתקות ומאוד שונות. דורשות מהצופה להגניב עוד מבט, עוד הצצה, ומקשות עליו להמשיך הלאה. הניחוח שהן מותירות בתמונה הוא "על זמני", שלא לומר נצחי. כזה שלא מצליח לגרום למתבונן בו תחושה ברורה של זמן ומקום, אלא של תעתוע וסוד.
"פניתי אליהן כי משהו שהן הקרינו שתפס אותי. בכל אחת מהן היה משהו שגרם לי להסתקרן. החוכמה בפורטרטים היא לתפוס אנשים מעניינים, כאלה שיהיה למעניין להסתכל עליהם. יש תמונות בסדרה שעד היום לא משעמם לי לראות, על אף שהתבוננתי בהן לא מעט פעמים. רמז של חיוך, או חיוך צופן סוד 'מונה ליזה' כזה שנלכד בעדשה. הבחירה בנשים נולדה מתחושה אישית שלי, שיכול לצאת מהדמות הזו משהו מעניין, אז ניגשתי ושאלתי".
חשיפה צנועה
לדבריה, המצולמות הגיעו לסטודיו "איך שהן רצו". זארי התעקשה במכוון שלא לביים, אלא לאפשר לכל אחת למצוא את התנוחה שלה מול המצלמה.
למה בחרת לחזור לאותה חוויה דתית שזנחת, דרכן?
"כנערה מתבגרת בבית הספר ובמסגרת הדתית של האולפנה, מאוד עניין אותי המתח שבין הרצון להראות יפה
ולהתלבש יפה, לחברה הסגורה והלא חושפנית. הערכים והשדר הם להיות כמה שפחות חיצוני או מוחצן. תמיד מצאתי את עצמי בסוג של דילמה - כמה מותר ומתי אסור, ואיפה אני עוברת את הגבול. זה אף פעם זה לא היה לי ברור.
"עניין אותי לבדוק את הגבול הזה מחדש, גבול החשיפה מול הצניעות, דרך נשים אחרות שבאות 'משם'. לראות דרכן, כיצד הן מתמודדות עם חשיפה, ואיך זה 'נכון' לכל אחת. אלה לא דברים שמדברים עליהם, צריך להגיש ולחוות אותם. אני אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה עד הסוף. את זה עשיתי מחדש באמצעות הבנות. ההבעה, הלבוש, התנוחה והאיזון. הרגשתי אותן דרך המצלמה".
- תערוכת "עדות מקומית 2012" מוצגת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, עד ה-19/1
לפנייה לכתב/ת 
