אבא מבוגר ובן מתבגר הלכו להופעה של איזי

המוזיקה של איזי מתנגנת אצלי בבית כבר קרוב לשנתיים, תודות לבן הגדול שלי, איתמר (13). בזכותה למדתי שני דברים עיקריים: קודם כל, שבניגוד לשמועות על מותו, ההיפ הופ הישראלי חי וקיים, הוא רק שינה פאזה ואמצעי תווך - ושנית, אפרופו תווך, מתברר שהרדאר התקשורתי, שאני חלק ממנו, הפך למיושן, ולפרקים גם ללא רלוונטי.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה  של ynet:

• 20 ל-Dusk: הדיסק שכולן אהבו להגיד שיש להן
• קבלו אותו: המצעד השנתי של כל שנה שהיא
• שכחו מהשטויות של שרון הולצמן
  

מתוך הרשת צמח ז'אנר חדש של אמני היפ הופ מסחריים ופופיים מאד. מזמרים, דרך דיג'יים, ועד כאלה שעושים רק ליפ-סינק ביוטיוב, והפכו לכוכבים בפני עצמם. הם זוכים להצלחה אדירה בקרב גילאי 10-16, ולא מוכרים כמעט בכלל לתקשורת הממסדית.

 "כולי בהיי". איזי שולט בסצינת הרשת

איזי הוא המלך הבלתי מעורער של הסצינה הזו, שאחד הדברים היפים בה הוא שהיא אכן "סצינה". במובן של שיתופי פעולה ופרגון אינטנסיבי בין המרכיבים שלה. לא פלא שמופע ההשקה של אלבום הבכורה שלו, "תעשו לי מקום", שנערך השבוע במועדון רדינג בתל אביב, העלה על הבמה אינספור אורחים שחגגו עם איזי את היציאה לאור.

לא בטוח שתכירו את השמות. קרוב לודאי שלא. מקאשי, דרך נצ'י נץ' ועד לדין כהן. מזל שגם קתלין רייטר ושירה גבריאלוב קפצו לביקור, כדי שאוכל לשחק אותה מבין מול הבן שלי. שלא לדבר על אליעד נחום, "הילד מ'שמש'", שהוא עכשיו ראפר, מסתבר.

שיתוף פעולה ופרגון אינטנסיבי. איזי משתף פעולה עם נצ'י נץ'. מי מוכן?

איזי עצמו פתח את הערב במהלומה ישירה לכיוון הרדאר שאני מדבר עליו: "לפני כמה ימים שלחתי סינגל לרדיו", הוא אמר, "אין לי מושג אם הם קיבלו אותו. אבל אולי אתם שמעתם עליו", ואז פתח בצלילי השיר החדש "מריאור". עדרי הילדים, שגדשו את הרדינג, ואתגרו את ברזי הקולה בבר של המועדון, פרצו מיד בשירה אדירה. מי צריך בכלל רדיו, כשיש יוטיוב?

מאותו רגע החל גל רציף של להיטי היפ הופ קליטים להפליא וחמודים לגמרי, המלווים במצעד אינסופי של אורחים על הבמה. הפילוסופיה של איזי מגולמת במשפט אחד, מתוך הלהיט "לא נורמלי": "זה לא דור מזויין, ילדת אור הירח. אישית אני מעדיף את הקהל שלי שמח".

הלהיט החדש "מריאור". איזי מארח את שירה גבריאלוב

בהתאמה, המוזיקה שלו כאמור קליטה מאד, עם ערבוב מקפיץ של היפ-הופ ופופ אלקטרוני, המסרים ברורים ופשוטים והתכנים כמעט ולא גולשים לבוטות אמיתית, מהסוג הנפוץ בז'אנר. לפרקים, הם אפילו חינוכיים. המופע נפתח כאמור עם "מריאור", שיר על אישה מוכה שאיזי מפציר בה לעזוב את בן הזוג שלה, וממשיך עם "שיר לסבא", שהוא כתב לזכר סבו האהוב. את שניהם, אגב, איתמר ציין כשירים שהוא הכי אהב בהופעה. הופעה שהוא שר ורקד לכל אורכה, ויצא ממנה מבסוט לגמרי.

תגיד, מה כל כך מיוחד באיזי? למה אתם אוהבים דווקא אותו?

"הוא... איך אני אסביר את זה? הוא מדבר לילדים בגובה העיניים. אתה מרגיש שהוא מבין אותך".

טוב, זה לא היה קל לחלץ מהבן שלי את המשפט האחרון (או כל משפט אחר. הילד בן 13, הוא נמצא ברגרסיה קשה בכל הנוגע לתקשור עם הסביבה), אבל אני חייב להחמיא לו על האבחנה. במבט ראשון, קשה להבין על מה כל המהומה. איזי נראה על הבמה כמו עוד נער ממוצע עם כובע קסקט הפוך; הוא לא בולט חיצונית בשום צורה; גם הקול שלו לא יוצא דופן; ובאופן כללי, המוזיקה שלו לא מביאה בשורה חדשה או מקורית במיוחד.

אבל יש משהו שובה לב במכלול. איזו בלתי אמצעיות, שמצליחה מיד לדבר אל הקהל. ברור לגמרי שבאמת אכפת לו. שהוא לא מתייחס אליהם רק כסוג של מחלבת כספים, כמו שקורה במערכות יותר ממוסדות המתמחות בייצור כוכבי ילדים. ובכלל - הוא אמיתי. נטול פוזה לגמרי.

גם מוזיקלית, אני מאד מחבב אותו. נכון, אין פה גילויים מסעירים, אבל איזי מציע פופ מלוטש, מדביק וכיפי. בדגש על כיפי. משהו שכל כך חסר במוזיקה הישראלית כרגע. והוא יודע לקחת את הטוב ממגוון של סגנונות מוזיקליים,

 ולערבב אותם היטב. או במילותיו: "אני קצת מכל דבר, אז תקראי לי קולאז'". ההמשך, אגב, שייך למחלקה הפחות חינוכית של איזי: "אבל אם תתפסי תחת, אני אתפוס בז'אז'". בכל זאת, היפ הופ. אצל הצל, זאת היתה רק שורת הפתיחה המרוככת.

רגעים בהופעה שציינתי לעצמי: החיבור עם שירה גבריאלוב, נישאת על אדי "אמריקן איידל", שנראית ונשמעת מצויין, "כולי בהיי", שהרים את נמל תל אביב - ו"מדביק אותי לקיר", שיר שנדבק לכם לראש, ולא יוצא גם בסיוע האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר.

בשורה התחתונה: איזי נמצא שניה לפני הפריצה הגדולה למיינסטרים. וזה ממש טוב. למיינסטרים, אני מתכוון. ההשתתפות שלו בפסטיגל האחרון היתה מאד משמעותית, אבל זו רק ההתחלה. אני לגמרי בעדו.

ואגב, קצת מצחיק שכל המסיבה הזו נערכה דווקא לציון משהו שכל כך שייך לעולם הישן: יציאת דיסק. ואולי דווקא לא מצחיק. העיניים של איתמר, שקיבל לידיו את הפלסטיק הארכאי הזה, נצצו כל הדרך חזרה הביתה.

מה אתה מתלהב, אתה בקושי יודע איך להפעיל נגן דיסקים.

"זה כיף, כשיש לך משהו אמיתי. משהו שאפשר להחזיק ביד, להסתכל עליו, לגעת בו".

הללויה. רק בשביל זה היה שווה להגיע.